תרבות האונס במשטרת ישראל

הריקבון המוסרי והפלילי העמוק שפשה בקרב הקצונה הבכירה של המשטרה, כפי שהוא מתגלה בפרסומים על עבריינות המין המתמשכת והשיטתית של מפקדיה, הוא איום קיומי ומוחשי לא רק על שוטרות, אלא על כל אשה עובדת בישראל, החשופה או עלולה להיחשף לתאוותיו, הצקותיו והתעללויותיו של הבוס. הכל יודעים עד כמה קשה לאשה כזאת להרהיב עוז ולהתלונן נגד מי שהיא תלויה בו לפרנסתה ולקידומה. מהו אפוא הסיכוי שתעשה זאת לאחר שלמדה לדעת, שלצמרת המשטרה — אותה מערכת האמורה להטות לתלונתה אוזן קשבת ורגישה — העפילו באין מפריע בוסים שמזדהים הלכה למעשה לא אתה, אלא דווקא עם הגבר שהתעמר בה?

עבריינות המין של הניצבים גם חושפת איום אסטרטגי על שלטון החוק בישראל: מתברר שרבים מאוכפי החוק, לרבות הוותיקים והבכירים שבהם, מנוכרים לחלוטין לנורמות הדין הפלילי שאותן הם אמורים לאכוף על האזרחים, ואף רומסים אותן. ובניגוד למצג השווא של סניגוריהם, אין מדובר כלל בנורמות חדשות, שלקציני המשטרה לא היתה הזדמנות מספקת להפנימן ולעכלן. החוק האוסר על הטרדות מיניות — לרבות הטרדות מילוליות המתבטאות בהערות או בהצעות בעלות אופי מיני בוטה — אושר בכנסת כבר לפני 17 שנה! כלומר, כבר מראשית הקריירה שלהם במשטרה היו אותם ניצבים חייבים לדעת, שהערות והצעות מגונות שלהם לשוטרות אינן בגדר חיזור חינני, אלא עבירה פלילית מובהקת שדינה שנתיים מאסר.

זאת ועוד: כבר לפני יותר מעשור נקבע בהגדרת האונס בחוק העונשין, שעל מנת שקשר או מגע מיני עם אשה יהיו חוקיים וכשרים, אין די בכך שהיא לא התנגדה, אלא נדרשת הסכמתה החופשית. ברור שבנסיבות שבהן האשה מצויה בעמדת תלות ונחיתות מובהקת כלפי הגבר — הסכמתה איננה חופשית, ובעילתה היא אפוא אונס.

אם הקצינים לא היו אינטליגנטים די הצורך להבין זאת מלשון החוק, הם בוודאי היו צריכים להבין זאת מנימוקי בית המשפט העליון, כאשר שלח למאסר ממושך את הנשיא לשעבר, משה קצב. אך מתברר שהגדרת האונס בחוק, ואף פרשנותה המחייבת בפסיקת העליון, לא ממש עניינו אותם.

העיוורון המשפטי הזה הוא כאמור מסוכן ביותר, אך מסוכנת שבעתיים האטימות המוסרית שבבסיסו — אותה דה־הומניזציה של נשים, אשר איננה רואה באשה יצור אוטונומי, רגיש ומרגיש, אלא חפץ זמין ואף מזמין לסיפוק תאוותיו של הגבר. זוהי אותה "תרבות אונס" אשר, כדברי ההוגה הפמיניסטית אנדריאה דבורקין, מתבטאת ברדוקציה של האשה לאיבר המין שלה. כאשר "תרבות" כזאת מושלת בכיפה בארגון הייררכי וכוחני כמו המשטרה, אין להתפלא שדמן, גופן ונפשן של נשים בתחתית המדרג מותרים ומופקרים.

לכן חיוני לעקור את "תרבות האונס" ממשטרת ישראל. אסור שקצין או שוטר שניצל את מעמדו לסיפוק תאוותיו המיניות — ובוודאי מי שניצל את חולשתה של אשה כדי לקיים עמה יחסים ללא הסכמתה החופשית — "ייענש" רק בפרישה מתפקידו. יש למצות עמו את הדין הפלילי כעם כל אנס, ולשלוח אותו אל מאחורי סורג ובריח. בכל קורסי ההכשרה במשטרה — החל מקורס השוטרים הבסיסי וכלה במכללה לקצינים בכירים — יש לכלול לימוד מעמיק של החקיקה והפסיקות בתחום עבירות המין, כמו גם מפגשים עם מתנדבות מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית.

בחודש שעבר פירסמה התובעת הכללית של בריטניה, אליסון סונדרס, הנחיה לרשויות האכיפה שלא לסגור שום תיק תלונה על עבירת מין, ולא לוותר על הליכים פליליים נגד חשוד, אלא אם כן הוא מספק לחוקריו נימוק משכנע מדוע הסיק, שהמתלוננת הסכימה מרצונה החופשי למגע המיני עמו. רק כאשר זו תהיה הרוח שתנחה גם את משטרת ישראל, יובטחו כאן כבודן של הנשים וחירותן.

ירושלים, 17.02.15

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".