• משה נגבי

שותפי סוד

עודכן: 4 בספט׳ 2020

בכירי התקשורת בישראל מפקירים את כל השאר לכוחה הדרקוני של הצנזורה הצבאית


בתקדים היחיד שבו הפך בג"ץ על פניה החלטת פסילה של הצנזורה הצבאית (תקדים "העיר" – בג"ץ 680/88), הסביר השופט אהרן ברק מדוע החנקת חופש המידע ושוק הדעות בנושאי ביטחון, מסוכנת לא רק לדמוקרטיה אלא גם לאינטרס הבטחוני עצמו: "דווקא משום אופיים הקיומי של ענייני הביטחון, חשוב הוא שהציבור יהא מודע לבעיות השונות, באופן שיוכל להגיע להחלטות נבונות בבעיות היסוד המטרידות אותו, דווקא בשל ההשלכות שיש להחלטות בעלות אופי בטחוני על חיי האומה, מן הראוי הוא לפתוח את הדלת להחלפת דעות בענייני ביטחון בגלוי".


דרישת הצנזורית הצבאית הראשית החדשה מבלוגרים להגיש לביקורתה ולאישורה מראש את טיוטות הפוסטים שלהם, ותביעתה לנגישות למידע גולמי שמעבירים ארגונים לקבוצות "ווטסאפ" של עיתונאים, כדי שתוכל למנוע מהם לפרסמו, סותרות כמובן בעליל את הצורך "לפתוח את הדלת להחלפת דעות בענייני ביטחון בגלוי".


אכן, הפעילים ברשתות החברתיות ונמעני תשדורות ה"ווטסאפ", אינם מעל לחוק, ואם יוכח שפרסומיהם גרמו נזק מוחשי לביטחון יהיה רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות לנקוט נגדם הליכים פליליים. אך הניסיון לשלול מהם מראש את החופש להתבטא ולהפיץ מידע ודעות בנושאים בטחוניים, ולצנזר את המרשתת, הוא ללא אח ורע בעולם הדמוקרטי, וטיפוסי למשטרים טוטליטריים דוגמת סין.


יוזמתה של הצנזורית החדשה מכתימה ומכפישה איפוא את הדמוקרטיה שלנו, אך חמורה אף יותר היא העובדה שהחוק בישראל של שנות האלפיים מאפשר ומגבה את גזרותיה. אמנם מדובר, כמפורט להלן, בחוק מנדטורי – תקנות ההגנה משנת 1945 – אך הכנסת לא ראתה לנכון, במשך 67 שנות קיומה, למחות את הכתם הדרקוני הזה מספר החוקים שלנו. והחמור מכל הוא שהעיתונות בישראל נושאת באחריות מרכזית למחדל החקיקתי המחפיר הזה.


וכך עדיין שרירה ותקפה תקנה 97 לתקנות ההגנה, הקובעת חד-חלק ש"הצנזור רשאי לדרוש מכל אדם העומד לפרסם כל חומר, שיגיש לצנזור לפני הפרסום כל חומר, שנועד להוצאה לאור" (ההדגשות כולן שלי). כלומר סמכותו של הצנזור למסור לאישורו המוקדם חומר המיועד לפרסום איננה מוגבלת לחומרים שיש בהם פוטנציאל כלשהו להזיק לבטחון המדינה. הסמכות האמורה חלה לא רק כלפי עיתונאים, אלא על כל מי שמבקש להפיץ פרסום כלשהו, בין אם מדובר בידיעה ובין אם בדעה; והיא מתייחסת לכל ערוצי התקשורת – עיתון, תחנת שידור, פייסבוק או "ווטסאפ".


מכוח התקנה המנדטורית האמורה אף הוציא הצנזור צו החל אף הוא על "כל אדם", והמחייב "למסור לביקורת מוקדמת כל פרסום של חומר הנוגע לבטחון המדינה, שלום הציבור והסדר הציבורי בישראל, או ביהודה שומרון וחבל עזה, או ליחסי ישראל-ערב". בצו מודגש שהחובה חלה גם אם החומר האמור כבר פורסם בעבר.

המעניין הוא שמיד לאחר קום המדינה, העיתונות הישראלית כולה דווקא התקוממה נגד סמכותה הגורפת והחובקת-כל של הצנזורה, והודיעה שלא תשלים עימה. לרגע נדמה היה שמחאתה תישא פרי, ושהחוק המנדטורי אכן יומר בחקיקה ישראלית שתגביל את את סמכות הצנזור אך ורק לידיעות (להבדיל מדעות) ואף זאת בתנאי שיש בהן פוטנציאל ממשי להזיק לביטחון.


ב-1949 אף הוגשה הצעת חוק ממשלתית כזאת לכנסת הראשונה. ואולם, אז שינו כלי התקשורת הדומיננטיים בישראל – אלה המאוגדים והמיוצגים ב"ועדת העורכים" – את טעמם, והסכימו לוותר על החקיקה החדשה (וממילא על ביטול החקיקה המנדטורית) בתמורה לחתימת הסכם בינם לבין הצנזורה.


הסכם זה – שניסוחו עודכן כמה פעמים לאורך השנים – קובע ש"אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים, או על דעות, פרשנות, הערכות, אלא אם כן יש בהם, או ניתן להסיק מהם, אינפורמציה בטחונית". הוא גם קובע שעבירות צנזורה של כלי התקשורת השותפים להסכם לא יתבררו במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט אלא ב"טריבונל" מיוחד, שאיננו יכול לאיים עליהם במאסר או בסגירה, אלא בקנסות בלבד.


הבעיה היא, שההסכם – בניגוד לחוק – חל על מי שחתומים עליו בלבד, ולא על כלל כלי התקשורת והעיתונאים ושאר המתבטאים במרחב הציבורי. מי שבחר שלא להצטרף ל"ועדת העורכים", או שזו לא ששה לצרפו לשורותיה – למשל העיתונות במגזר הערבי, בעבר השבועון "העולם הזה" והעיתון "חדשות", וכיום הבלוגרים ברשת ורבים אחרים – ממשיכים להיות חשופים לחוק המנדטורי.


במלים אחרות: כדי להשיג חסינות וחופש יחסי לעצמם מפני התנכלויות הצנזורה, הפקירו ועדיין מפקירים כלי התקשורת המאוגדים ב"ועדת העורכים" את חירותם של כל שאר העיתונאים והכותבים המתבטאים בערוצי התקשורת השונים, והותירו אותם חשופים לחלוטין לגחמותיה ולדרישותיה השרירותיות.


זו כמובן התנהלות תקשורתית נפסדת, הפוגעת לא רק בערך של חופש הביטוי והביקורת, אלא בערכי השוויון והמוסר בכלל. כפי שהתריע בשעתו הפרשן המשפטי המנוח של עיתון "הארץ", פרופ' זאב סגל, "ייתכן שההסכם נוח לרוב העיתונאים השותפים לו, אך ספק גדול אם יש בקיום ההסכם גם משום הבטחת זכותו של הציבור לקבל מידע. הזכות האמורה היא זכותו של הציבור ואין זו זכותם של כלי התקשורת לגרום לצמצום היקפה".

מאז נחתם ההסכם ננקטו כמה יוזמות לחוקק חוק שיבטל את תקנות ההגנה בנושא הצנזורה, ולהמירן בחוק שיעניק הגנה שווה מפני שרירות לבה של הצנזורה לכל כלי התקשורת והמתבטאים במרחב הציבורי בכלל, אך את כולן סיכלו אמצעי התקשורת השותפים להסכם.


בשנת 1990 קבעה ועדת המשנה לענייני צנזורה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת, בראשות יוסי שריד, בדו"ח מיוחד, כי ההסכם עם הצנזורה הוא "הסכם פגום, שטומן בחובו סכנות לחופש העיתונות. בפני הוועדה הושמעו נימוקים טובים בעד המרתו בחוק ישראלי". ואולם, הוועדה הסבירה כי נמנעה מלאמץ חוק חדש כזה רק בגלל "התנגדות הנציגים הרשמיים של העיתונות" (קרי: ועדת העורכים).


לפני כעשרים שנה חברו יחדיו חברי-הכנסת דן מרידור מהליכוד, יצחק לוי מהמפד"ל, דדי צוקר ממרצ ואלי דיין מהעבודה להגיש הצעת חוק שניסחה ועדת מומחים בראשות הח"מ, שנועדה לבטל ולהחליף את התקנות המנדטוריות. הצעת החוק הגבילה את סמכויות הצנזורה למידע בטחוני רגיש בלבד, ואסרה אפליה ביחסה של הצנזורה בין כלי תקשורת שונים. גם נאמר בה שאין בכוחם של הסכמים להכשיר אפליה כזאת. ההצעה אושרה בקריאה טרומית, אך התנגדות כלי התקשורת הגדולים והמובילים גרמה לגניזתה.


רק באחרונה זכתה הקריאה לביטול החקיקה המנדטורית, ולהמרתה בחוק שיגביל באורח דרסטי את סמכויות הצנזורה, לתמיכתה הראויה-לשבח של הצנזורית הראשית הקודמת, סימה וואקנין-גיל. במחקר מקיף היא המליצה על "חוק ייעודי" שיתחום את יכולת האכיפה של הצנזורה ל"תחומים מוגדרים". היא גם חשפה ששר הביטחון מוכן לתמוך בחוק כזה. אך שוב יכולנו לקרוא ב"העין השביעית" שבכירים בכלי התקשורת המובילים מסתייגים מהצעתה ומעדיפים את ההסכם, המגן עליהם, אך מפקיר את עמיתיהם המתבטאים בערוצים אחרים.


התנהלות זו ממחישה שגם מקץ 42 שנים עוד לא נס לחה של ביקורתו החריפה של פרופ' שלמה אבינרי בעקבות מחדל יום הכיפורים, כי "בתחום הביטחון, וכל מה שנובע ממנו, התנהגות העיתונות דומה יותר מדי להתנהגות במשטר טוטליטרי". חוששני שכל עוד בכירי התקשורת בישראל ידבקו בהסכם עם השלטון המיטיב עימם, אך מפלה את זולתם, ולא ייחלצו למאבק על חוק שיגן במידה שווה על חירות הביטוי של כולם, לא יהיה מי שיציל את הבלוגרים ואת שאר המתבטאים ברשת מהגזירות השרירותיות של הצנזורית החדשה.

פרופ' משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על משפט ותקשורת באוניברסיטה העברית


ירושלים, 21.02.2016

פורסם באדיבות "העין השביעית"


3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול