• משה נגבי

שאלה של ביטחון

עודכן: 4 בספט׳ 2020

"מי שרוצה תקשורת חופשית אינו יכול להסתפק עוד בהגנה על חופש העיתונות, אלא צריך להגן על חופש העיתונאי". על עיתונות, ביטחון וצדק חברתי בישראל 2013


הקושי לממש כראוי את תפקידה ושליחותה של עיתונות חופשית כאשר היא מסקרת סוגיות ואירועים בטחוניים אינו ייחודי לתקשורת הישראלית. "האמת היא החלל הראשון של כל מלחמה" – זה היה המוטו של ספרו הקלאסי של פיליפ נייטלי "החלל הראשון", הסוקר את ההיסטוריה של הסיקור הצבאי-בטחוני ומראה שהוא לוקה בהכרח בעיוותים קשים עוד מימי מלחמת קרים לפני 150 שנה.


אצלנו בישראל, לאחר הטראומה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים, שכדברי שר הביטחון דאז משה דיין, הביאה אותנו אל סף חורבן הבית השלישי, הפנה פרופ' שלמה אבינרי אצבע מאשימה אל העיתונות וקבע חד וחלק כי "בתחום הביטחון, התנהגות העיתונות הישראלית דומה יותר מדי להתנהגות במשטר טוטליטרי". ואכן, מאז ומתמיד כשלו גם עיתונאים מקצועיים ובעלי מצפון לעמוד בתחום הזה בחובותיהם האתיות, לרבות החובה האלמנטרית ביותר – לפרסם את האמת וכל האמת שיש בה עניין ציבורי.


ניתן להבין, ולעתים אפילו להצדיק, את הכישלון העיתונאי הזה. הרי בתחום הצבאי-בטחוני – להבדיל כמעט מכל תחום אחר  פרסום האמת, ובוודאי כל האמת, עלול לעתים לעלות בחיי אדם, ולעתים אף בחייהם של רבים. וכי מהו הביטחון אם לא זכותנו הקולקטיבית לחיים, והבטחת הזכות הזאת בוודאי שמצדיקה, ואפילו מחייבת, התפשרות מסוימת על חופש העיתונות ועל שני הערכים הדמוקרטיים שהוא נועד לשרת – חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.


אפילו בארצות-הברית, המשריינת, כידוע, את חופש הביטוי והעיתונות בתיקון הראשון לחוקתה, קבע השופט אוליבר וונדל הולמס כי אין להתיר – בשם החופש הזה – לאדם לזעוק "שריפה" בתיאטרון מלא אנשים, כאשר צעקתו עלולה להוביל לפאניקה קטלנית שבה יירמסו ויימחצו בני-אדם למוות. על סמך העיקרון הזה שלל השופט הולמס את זכותם של פציפיסטים לקרוא להשבתת מפעלי הנשק במלחמת העולם הראשונה. ואילו בישראל, כעבור 70 שנה בדיוק, הסביר נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרן ברק, כי "הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה", ולכן הצדיק את קיומה של צנזורה מוקדמת על נושאים בטחוניים בישראל. זה אף נראה מוצדק שבעתיים במדינה היחידה בתבל שמדינה אחרת מצהירה על כוונתה ורצונה לחסלה.


אך אסור לשכוח, ולמרבה הצער אנחנו שוב ושוב נוטים לשכוח, שיש גם צד שני למטבע: בתחום הביטחון, להבדיל כמעט מכל תחום אחר, לא רק פרסום האמת, אלא גם הסתרתה, השתקתה או סילופה עלולים לעלות בחיי אדם, ובחיי רבים. לא לדעת על חוסר הכשירות של אישיות בטחונית או של מפקדי הצבא מסוכן וקטלני שבעתיים מאשר לא לדעת על חוסר הכשירות של אישיות כלכלית. הסתרה או גימוד של איום בטחוני באופן שגורם לציבור שלא להתכונן לקראתו כנדרש, אך גם תיאורו המנופח והמוגזם מדי של איום כזה, באופן שסולל את הדרך למלחמה מיותרת, יכולים גם הם לגבות מחיר כבד בדם.


מה שקרה ערב מלחמת יום-הכיפורים אכן היה המחשה מובהקת וברורה לכך. כשבוע לפני המלחמה נעתרו עורכי העיתונים ומנהלי הרדיו והטלוויזיה לבקשת ראשי המדינה והצבא שלא לדווח על ריכוזי הכוחות של צבאות מצרים וסוריה ועל האיום הפוטנציאלי הטמון בכך, כדי לא לזרוע פאניקה בציבור. סביר להניח שאילו התפרסמו הדיווחים הללו, היה מתעורר לחץ ציבורי ופוליטי לצעדי כוננות והיערכות אל מול האיום, והמחיר הנורא בדם היה לפחות מצטמצם.


כוח מוחלט משחית לחלוטין

אך לא רק העלמת עובדות עלולה לגרום לקטסטרופה בטחונית, אלא גם השתקת דיון ציבורי בנושאי ביטחון. ההנחה הדמוקרטית היא כידוע שדיון ציבורי כזה, מתן אפשרות לכל הדעות והעמדות להתחרות ב"שוק החופשי של הרעיונות", הוא הערובה הטובה ביותר – ואולי היחידה – להימנע מטעויות. ומאחר שבתחום הביטחון מחירה של טעות הוא הגבוה והכואב ביותר, גם לדיון הציבורי בתחום זה נודעת חשיבות קריטית במיוחד.


ואכן, ההתנהגות ה"כמו-טוטליטרית" של העיתונות ערב מלחמת יום-הכיפורים, על השלכותיה הקשות, התבטאה לא רק בהעלמת מידע, אלא גם בהימנעות מקיום דיון מעמיק, מאתגר וביקורתי בקונספציה המדינית-בטחונית השלטת, שגרסה שמצרים – לאחר תבוסתה במלחמת ששת-הימים – אינה כשירה לצאת למלחמה בישראל, ואם תעשה זאת, תובס שנית. אולי בהשפעת הלקח הזה כתב השופט ברק: "דווקא משום אופיים הקיומי של ענייני הביטחון, חשוב הוא שהציבור יהא מודע לבעיות השונות באופן שיוכל להגיע להחלטות נבונות בבעיות היסוד המטרידות אותו. דווקא בשל ההשלכות שיש להחלטות בעלות אופי בטחוני על חיי האומה, מן הראוי הוא לפתוח את הדלת להחלפת דעות בענייני ביטחון בגלוי".


איום הטרור, שהפך כידוע לדומיננטי ביותר, ולא רק בישראל, מחדד ומבליט כמובן את סוגיית הסיקור והביקורת התקשורתית, לא רק על הצבא, אלא על הגופים המיוחדים המתמחים במניעה ובסיכול של טרור – השב"כ והמוסד. האיום האמור הוביל, כידוע, להעצמת הסמכויות של הגופים הללו, והם קיבלו כוח אדיר, אולי אדיר מדי, לפגוע בזכויות החשודים, זרים ואזרחים כאחד. לא כאן המקום לדון במידת ההצדקה (או ההפרזה) שבהענקת הכוח האדיר הזה, אך ידועה אמרתו של לורד אקטון, "כוח נוטה להשחית, כוח מוחלט משחית לחלוטין". זה תקף בוודאי גם בהקשר של הגופים האמורים. לא בכדי הם מכונים גם "השירותים החשאיים", וברור לכל שהצלחתם – הקריטית כל-כך לכולנו – תלויה בכך שחלק מכריע מפעילותם יתנהל במחשכים. אך האפלה המוחלטת עלולה גם לגרום לכך שכוחם יהיה מוחלט, ולפיכך גם ישחית אותם לחלוטין.


מי שפועל באפלה מתפתה לחצות קווים אדומים – חוקיים ומוסריים – שלא היה מעז בוודאי לחצותם באור. "אור השמש", לימדנו השופט ברנדייס, הוא "חומר החיטוי המשובח ביותר". אכן, שירות חשאי, מעצם טיבו וטבעו, אינו מסוגל לתפקד לאור השמש, אך אפלה מוחלטת היא מתכון להשחתתו.


הדבר הומחש בעליל בפרשת קו 300, כאשר ראש השב"כ, בניגוד לחוק, וללא כל סמכות, הורה להרוג טרוריסטים פלסטינים לאחר שנלכדו בריאים ושלמים בידי חיילינו, ולאחר מכן מסר דיווח כוזב, לא רק לציבור, אלא גם לראש הממשלה ולשר הביטחון, כי נהרגו בקרב עם חיילינו. כאשר התברר שהטרוריסטים צולמו חיים לאחר מעצרם, ונכשל הניסיון למנוע את פרסומו של התצלום המפליל, הוטל איפול תקשורתי חמור על פעילותה של ועדת חקירה שהוקמה לבדוק את הפרשה. עיתון "חדשות", שניסה לפרוץ את האיפול הזה, נסגר לארבעה ימים. רק כעבור כשנתיים התברר שבחסות האיפול החמור והמוחלט הזה הציג השב"כ לוועדה עדויות מפוברקות שהובילו אותה במזיד למסקנה השגויה והמסולפת שלא אנשיו הרגו את הטרוריסטים העצורים, אלא קצין בצה"ל.


הניסיון הישראלי מוכיח אפוא ששתיקה או השתקה של התקשורת בנושאים בטחוניים מסוכנת ומאיימת לא רק על זכותו של הציבור לדעת, אלא גם על הביטחון עצמו, משום שבחסותה ובאמצעותה יכולים אישים המופקדים על הביטחון לשאת את שם הביטחון לשווא, ולהעדיף את הדאגה לטובתם האישית על פני הדאגה לבטחוננו.

הרי בדיוק לתכלית המושחתת הזאת הופעלה הצנזורה בפרשת קו 300. וכאשר נחשפה באחרונה – גם הפעם באיחור של שנתיים – פרשת העציר X, סוכן המוסד בן זיגייר שנכלא בבידוד בכלא הישראלי ושם קץ לחייו עוד בשלב החקירה בטרם הוחלט להעמידו לדין, לא יכולתי שלא להרהר באפשרות המטרידה, שגם כאן האיפול המוחלט על הפרשה לא נבע בהכרח משיקולי בטחון המדינה, אלא מהרצון לטייח כשלונות חמורים של מי שגייסו אותו למוסד או של מי היו מופקדים על תנאי מעצרו וחקירתו, ולמנוע את הסקת המסקנות המערכתיות והפרסונליות המתבקשות.


סכנה ברורה ומיידית

כיצד אפוא מאזנים בין הצורך החיוני לצנזר פרסום מסכן חיים לבין הצורך למנוע צנזורה מסכנת חיים? בנושא הזה אימץ בית-המשפט העליון שלנו את הנוסחה שפיתח בית-המשפט העליון האמריקאי – נוסחת "הוודאות הקרובה" או "הסכנה הברורה המיידית"; רק "במקרים חריגים ומיוחדים", שבהם יש הסתברות גבוהה לפגיעה "קשה, רצינית וחמורה" בבני-אדם, מותר לצנזר פרסום. בכל מקרה אחר יש להתיר את הפרסום. לכן ביטל בית-המשפט החלטה של הצנזור הצבאי למנוע פרסום כתבה שציטטה תלונות על רמת תפקודו של ראש המוסד. הוא אמנם הסכים עם הצנזור שהכתבה עלולה לגרום נזק לביטחון (לפגוע במורל סוכני המוסד, לפגוע בנכונותם של שירותים חשאיים זרים לשתף עימו פעולה), אך הסכנה הנשקפת ממנה בוודאי אינה מיידית. לא לדעת על החשש שראש המוסד אינו מתפקד כראוי מסוכן הרבה יותר מלדעת זאת.


ב-20 השנה שחלפו מאז קבע בית-המשפט העליון את העיקרון הזה אכן הצטמצמו באורח דרסטי איסורי הצנזורה הצבאית. זה בלט באחרונה כאשר לא מנעה מהתקשורת לדווח בכותרות גדולות על המחלוקות בקבינט על הצורך והתבונה שבתקיפת מתקני הגרעין של איראן, ואף לציין שבכירים בטחוניים לשעבר התנגדו ועודם מתנגדים לכך. לא מן הנמנע שלדיווחים האלה ולדיון התקשורתי הביקורתי המתמשך הזה על הגרעין האיראני וסכנותיו היתה השפעה על ההחלטות שהתקבלו או לא התקבלו בתחום הרגיש הזה.


אך הגבלתה של הצנזורה הצבאית עדיין אינה מבטיחה שמידע חיוני, שהציבור אינו רק זכאי, אלא חייב לדעת אותו, אכן יגיע אליו. כדי שהעיתונות תוכל למלא את ייעודה לחשוף עוולות, עיוותים, מחדלים ומחלוקות בתחום הבטחוני אין די לה בחופש לפרסם, אלא היא צריכה שיהיה לה מה לפרסם, כלומר נגישות למידע על אותם עוולות, מחדלים ומחלוקות.


שום מערכת בטחונית, בוודאי שום שירות חשאי, לא ינדבו לה מרצונם מידע כזה, גם אם אין בו "סכנה ברורה ומיידית" לביטחון, בוודאי אם המידע חושף את הכשלונות של ראשיו. העיתונות זקוקה אפוא לאנשים בתוך המערכת הבטחונית שידליפו לה את המידע הזה. כפי שכתב הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, "עיתונות ללא מקורות היא כמו נחל שמקורותיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך לחסר משמעות".


הבעיה היא שהדלפה על-ידי עובד ציבור היא פשע, על-פי החוק בישראל, גם אם היא אינה גורמת או עלולה לגרום לנזק בטחוני. הדלפה של מסמך מסווג – גם אם לא היתה כוונה להזיק לביטחון ואף לא נגרם בפועל נזק כזה – דינה 15 שנות מאסר. אמנם הנשיא שמגר ניסה להגן על המדליפים על-ידי הכרה עקרונית בחיסיון העיתונאי על מקורותיו, כלומר בזכותו של העיתונאי שלא להשיב על השאלה מי הדליף לו, בנימוק ש"ההגנה על מקורות המידע הוא עניינו של הציבור ולא עניינו הפרטיקולרי של העיתונאי". אך האמצעים הטכנולוגיים – ציתות, הוצאת פלט שיחות – מאפשרים כיום לפרוץ את החיסיון גם ללא הזדקקות לשיתוף הפעולה של העיתונאי, ולמרבה הצער בתי-המשפט שלנו איפשרו למשטרה ולגורמי אכיפה אחרים לנקוט את הצעדים הללו ולבצע חיפושים בבתי עיתונאים ובמערכות של כלי תקשורת גם כאשר ידעו שהמטרה היא לאתר מדליפים.


אך לא רק המדליף עלול למצוא עצמו בכלא, אלא גם העיתונאי שמקבל את ההדלפה, אפילו אם הוא מקפיד להגישה לביקורת הצנזורה הצבאית. גם אם הצנזורה מתירה לו לפרסם את המידע – כלומר קובעת כי אין בחשיפתו כדי ליצור סיכון מיידי לביטחון – הוא אינו חסין מחקירה, ואפילו הרשעה פלילית. החוק קובע שהחזקת מסמך מסווג (אף ללא פרסומו) היא פשע שדינו 7 שנות מאסר, ופרסומו של מידע מסווג – גם באישור הצנזור – הוא פשע שדינו 15 שנות מאסר. זאת, כאמור, גם אם לא נגרם כל נזק בטחוני.


בעבר כבר נחקרו עיתונאים בכירים חקירות ארוכות ומתישות על פרסום ידיעות שהביכו את גורמי הביטחון, על אף שפורסמו באישור הצנזורה (למשל אמנון אברמוביץ', שפירסם על סוכן השב"כ אבישי רביב, שלטענתו ידע על המזימה לרצוח את ראש הממשלה רבין, אך לא דיווח על כך, או ראובן פדהצור, שחשף את העובדה שטילי הפטריוט שסיפקה ארה"ב לישראל במלחמת המפרץ נכשלו במשימתם).


כזכור, בשנת 2008 פירסם עיתונאי "הארץ" אורי בלאו – באישור הצנזורה – מסמך מסווג שתיעד אישורים לסיכולים ממוקדים של חשודי טרור שנתן האלוף יאיר נווה, והביא חוות דעת של מומחי משפט, כי ההנחיות הללו סתרו לא רק את הדין הבינלאומי, אלא את החלטות בג"ץ. הפעם לא הסתפקו הרשויות בחקירת העיתונאי, אלא העמידו אותו לדין פלילי והוא נדון לחצי שנת מאסר שהומרה בעבודות שירות. נראה שהיה בכך כדי ליצור אפקט מצנן ואף מקפיא על נכונותם של עיתונאים לפרסם חומר ביקורתי על מערכת הביטחון.


עסק שמוכר ציבור למפרסמים

אך נראה שהאיום המרכזי על יכולתם של העיתונאים לתפקד בתחום הבטחוני כבר אינו רק חוקי השלטון – לא אלה המטילים צנזורה מראש ולא אלה המאיימים בענישה בדיעבד – אלא צנזורה עצמית של העיתונות עצמה. זו אינה תופעה חדשה. הרי גם כשלון העיתונות ערב מלחמת יום-הכיפורים לפני 40 שנה היה פרי החלטה שלה עצמה ליישר קו ולאמץ ללא עוררין וללא ביקורת את תפיסות השלטון ולמלא אחר בקשותיו.


אך יש הבדל משמעותי: אז העיתונות פעלה מתוך מה שניתן לכנות פטריוטיזם. אמנם מסולף, שגוי ומעוות, אך עדיין פטריוטיזם, כלומר מתוך האמונה הנאיבית שבכך היא משרתת את טובת המדינה. ואילו כיום בוודאי כבר אי-אפשר לייחס לעיתונות נאיביות, והמניע המרכזי שלה הוא כלכלי-מסחרי. ועוד הבדל: בעוד שבעבר מי שצינזרו עצמם היו העיתונאים ועורכיהם, כיום הצנזורה העצמית היא בעיקר של הטייקונים שהשתלטו על תקשורת ההמונים, ולאלה אין אפילו מחויבות רטורית לאמת ולזכות הציבור לדעת אותה, אלא אך ורק למקסום רווחיהם.


כל זה קשור כמובן לשינוי העצום שהתחולל בשוק התקשורת ובאופיה. היטיב לבטאו המו"ל הקנדי שהסביר לעיתונאיו: "אתם אולי סבורים שאת עובדים בעסק שמוכר חדשות לציבור, אך אתם שוגים שגיאה מרה – אתם עובדים בעסק שמוכר ציבור למפרסמים!". ובעסק שמוכר ציבור למפרסמים נמנעים כמובן מדיווח שעלול לנכר את הציבור ולגרום לו להעדיף ערוץ תקשורת מתחרה.


הציבור אינו אוהב ביקורת על צבאו ועל גורמי הביטחון האחרים, גם כיוון שהיא עוכרת את שלוותו, מלחיצה ומפחידה אותו (ואזרחים לחוצים אינם נוטים לצרוך את מה שהמפרסמים מבקשים למכור להם), וגם משום שהיא נתפסת בעיניו כלא-פטריוטית. כידוע, פרסום התחקיר על הסיכולים הממוקדים לא רק סיבך את כתב "הארץ" בהליכים פליליים, אלא הביא לביטול מסיבי של מנויים על העיתון.


זה אולי גם מסביר מדוע כלי התקשורת המתחרים לא התקוממו על כך שכתב שפירסם תחקיר באישורה של הצנזורה הורשע בפלילים ונשלח למאסר. אמנם עיתונאים רבים – בעיקר עמיתים של אורי בלאו בתחום הסיקור הבטחוני – חתמו על עצומה נגד משפטו, אך כלי התקשורת שבהם הם מועסקים הגיבו באדישות, לא דיווחו כלל על העצומה, ואחד מהם אף פירסם בעמודו הראשון קריאה להעמיד לדין את הכתב ואת העיתון על בגידה!


הציבור גם אינו מחבב דיווחים מאיימים על התעצמות האויב וסכנת מלחמה, וגם אלה מעכירים את רוחו ומרתיעים אותו מלצרוך. הכל יודעים שבעתות חירום ואיומי מלחמה, מספר המודעות יורד. זו כנראה הסיבה שהתקשורת הישראלית הצניעה דיווחים (שאושרו לפרסום על-ידי הצנזורה) על התחמשות והתעצמות החיזבאללה לפני מלחמת לבנון השנייה, התחמשות והתעצמות שגבו מאיתנו מחיר דמים יקר במלחמה. מחדל העיתונות במקרה זה מזכיר מאוד את כשלונה ערב מלחמת יום-הכיפורים, אך כאמור, המוטיבציה לצנזורה העצמית הרת האסון היתה הפעם צינית לאין ערוך.


מאבק על הזכויות

מתברר אפוא שמי שרוצה תקשורת חופשית – גם בתחום הביטחון הלאומי – אינו יכול להסתפק עוד בהגנה על חופש העיתונות מפני השלטון וחוקיו, אלא צריך להגן על חופש העיתונאי הפרטי מפני בעלי כלי התקשורת והאינטרסים הכלכליים המנחים אותם. כיום אין שום הגנה כזאת. להפך, בתי-המשפט בישראל הכירו בסמכותו המוחלטת של הבעלים להכתיב את מה שיכתבו עיתונאיו ובזכותו לפטרם.


ועדה לרפורמה בחוקי העיתונות, שהיתה לי הזכות להיות בין חבריה – ועדת צדוק – אמנם הציעה כבר ב-1997 לקבוע בחוק שבעלים שיפטר עיתונאי (או יגרום להתפטרותו) על רקע סירוב העיתונאי להפר את חובותיו האתיות (ובראשן כמובן המחויבות לאמת ולזכות הציבור לדעת) יצטרך לפצותו בפיצויים עונשיים גבוהים במיוחד, אך ההצעה לא התממשה.


למותר לציין שסיכויי המאבק הקריטי להגנה על חופש העיתונאי מפני תכתיבי הבעלים קשורים קשר הדוק בתנאי עבודתו ובביטחון התעסוקתי שלו. עיתונאי ששכרו נמוך ושאין ארגון עובדים חזק שמגן עליו (ומרבית העיתונאים הם כאלה) תלוי לחלוטין למחייתו בבעלים, ולכן אין סיכוי רב שינסה להתקומם או אפילו להתווכח עם תכתיביו. לכן בתחום העיתונות המאבק על זכויות העובדים, לרבות זכותם להתארגן, אינו רק מאבק סקטוריאלי-מעמדי לצדק חברתי, אלא מאבק על זכות הציבור כולו לקבל מידע שחובתו הקיומית לדעת.


הדברים נאמרו בכנס של עמותת המשפטנים ישראל-גרמניה בקלן, ב-9 במאי 2013

פורסם באדיבות "העין השביעית"

12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול