• משה נגבי

רפי רותם גיבור, לא עבריין

עודכן: 4 בספט׳ 2020


ההרשעה הפלילית של רפי רותם, שחשף שחיתויות ברשות המסים, היא מכה קשה למאבק בנגע השחיתות השלטונית בכלל ובשחיתות בצמרת בפרט. כשבכיר במערכת השלטון מנצל לרעה את כוח השררה למטרה מושחתת, מי שמודעים לכך, ויכולים להתריע ולהעיד על פשעיו, הם בדרך כלל אנשים בסביבתו הקרובה, הנתונים למרותו. אם הללו לא יבטחו בכך שתינתן להם הגנה אפקטיבית מנקמתו ומהתנכלויותיו, אפסיים הסיכויים שהם יעזו להתלונן נגדו.

השר וחבר הכנסת לשעבר רן כהן היטיב להבין זאת, ולכן יזם כבר לפני כ–20 שנה את החוק המסמיך את מבקר המדינה להעניק הכרה והגנה לחושפי שחיתויות. אך התברר, שהסמכויות שהחוק מעניק אינן נרחבות די הצורך. המבקר יוסף שפירא הכיר ברותם כבמי שחשף שחיתות ברשות המסים, אך לא הצליח למנוע את שבירת מטה לחמו ולהבטיח לו תעסוקה הולמת, לא ברשות המסים ולא בשום רשות ציבורית אחרת.

הבעיה איננה רק בסמכויות המוגבלות של המבקר, אלא בליקוי־מאורות ערכי ומוסרי: בניגוד למקובל בדמוקרטיות מתוקנות, שם רואים במתריעים על שחיתות גיבורי תרבות ומוקירים אותם על נכונותם להסתכן בעימות עם בכירים שסרחו, כאן רבים רואים בהם "מלשינים". התוצאה היא, שחושף השחיתות מסתכן בהתנכלויות גם מצד הציבור.


כעת הצטרפו למתנכלים גם רשויות החוק: במקום להכיר טובה למי שהביא לידיעתן חשדות לשחיתות, להציגו כמופת לאומץ לב מוסרי ולעודד אחרים ללכת בדרכו, הן הטביעו על מצחו אות קין של עבריין פלילי. האחריות לכשל הערכי החמור הזה איננה של השופט שהרשיע את רותם, אלא של היועץ המשפטי לממשלה; החלטתו להאשים את רותם בעבירה של "העלבת עובד ציבור" לא הותירה לשופט ברירה, לבד מהרשעה.

מכל הסעיפים הדראקוניים ששרדו בחוק הפלילי שלנו מתקופת המנדט, האיסור על "העלבת עובד ציבורי" הוא אולי האנטי דמוקרטי ביותר. ההגדרה של "עובד ציבור" בחוק היא רחבה ביותר וכוללת את כל בעלי השררה, בכל הדרגים, נבחרים ופקידים כאחד. איסור על אזרח להעליב אותם הולם אולי ממשל קולוניאלי כמו המנדט, או משטרי עריצות נוסח צפון קוריאה, אך לא מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.

אכן, גם השם הטוב של ראשי השלטון ופקידיו איננו הפקר. אם רותם פגע במי מהם בזדון ובלא הצדקה, הם רשאים לתבוע את ענישתו. אך לשם כך אין צורך להעניק להם חסינות גורפת ואקסקלוסיבית מפני "עלבון". בדמוקרטיה מתוקנת, המקדשת את ערך השוויון, השם הטוב של בעלי השררה נהנה אך ורק מההגנה הניתנת לשם הטוב של כל אזרח: הגנת חוק איסור לשון הרע.

חוק זה מאזן בין הזכות לכבוד לבין חופש הביטוי והביקורת, ולכן אוסר בעיקרון לפרסם דברים מבזים ומשפילים, אך מתיר זאת אם הפרסום מתבסס על עובדות בדוקות והמפרסם פעל בתום לב, מתוך רצון להתריע על עוולות ולקדם את האינטרס הציבורי.

הסעיף האוסר על "העלבת עובד ציבור" אינו כולל את האיזון האמור. הוא מאפשר להרשיע את מי ש"מעליב" את בעל השררה, גם אם יצליח להוכיח ש"הנעלב" הוא אכן מושחת. המכון הישראלי לדמוקרטיה קרא למחוק את הסעיף האבסורדי הזה מספר החוקים. יו"ר מרצ, ח"כ זהבה גלאון, הגישה הצעת חוק למחיקתו, אך הרוב הקואליציוני הדורסני הסיר את הצעתה מסדר היום.

ואולם, גם הימצאות הסעיף הזה בחוק הפלילי אינה יכולה להצדיק את השימוש שעשה בו היועץ המשפטי נגד רותם. החוק מסמיך את היועץ שלא להאשים אדם בעבירה, אם האישום יפגע באינטרס הציבורי. עד לפני כ–30 שנה, היה קיום יחסים הומוסקסואליים פשע שדינו עשר שנות מאסר. למרות זאת, כבר מראשית ימי המדינה נמנעו היועצים המשפטיים מלהעמיד לדין את מי ש"פשע" ב"פשע" הזה, כל עוד היה מדובר ביחסים בהסכמה בין בגירים. כך ראוי לנהוג גם ביחס לאיסור הפלילי על "העלבת עובד ציבור", בוודאי כשה"מעליב" הוא חושף שחיתויות שכבר שילם מחיר אישי כבד על חשיפותיו.

בתואנה של חרדה לחופש הביטוי סירב היועץ המשפטי להעמיד לדין על הסתה את מחבר כתב הפלסתר "תורת המלך", שנתן הכשר הלכתי להרג פלסטינים (לרבות תינוקות) חפים מפשע. קשה אפוא להבין, מדוע אישר את הגשת כתב האישום נגד רפי רותם. הפללת רותם פוגעת לא רק בחופש הביטוי, אלא בסיכויי המאבק בשחיתות, שהוא באחריות הישירה של היועץ.

את המחיר המוסרי של ההפללה ישלם לא רותם לבדו, אלא ציבור האזרחים ההגונים כולו. ההוגה והמדינאי הבריטי אדמונד ברק התריע בשעתו, כי "על מנת שהרוע ינצח, די בכך שהטובים ישתקו". רב החשש, שבעקבות ההרשעה של רותם יעדיפו הטובים, שיהיו עדים לרוע של המושחתים, להתמיד בשתיקתם.

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול