• משה נגבי

עמוס זיו

משה גיסי האהוב,

סערת הנפש שלי עדיין גדולה מכדי לכתוב לך פרידה מסודרת, אז החלקטתי לחלוק איתך מספר זכרונות.

הכרנו ב-1976, לפני כ-41 שנים., את היכרת את עירית אחותי. הצעת לה נישואין תוך שלושה שבועות, והתחתנתם תוך שלושה חודשם. מהרגע הראשון הייתה ביננו כימיה מצוינת. התאהבתי מהר בהר-ה

געש האינטלקטואלי ששטף את המשפחה.

ליווית אותי בתחילת דרכי האקדמית. עודדת אותי ללמוד משפטים בירושלים, מה שלא עשיתי. אבל בהמשך, בעודי בשנה א באוניברסיטה\ אני זוכר אותך מתרגם לי מאמרים מאנגלית. לא חסכת מאמץ ולא חיפפת. וזה מזכיר לי איך הסתכלנו במשפחה בהערכה עצמומה על התמיכה מהתמשכת שלך בלימודים של עירית בתואר הראשון, בשני ובשלישי – בכל תחום שעירית החלמה ללמוד.

כשניכנסתם לדירתכם ברחוב אמציה בירושלים, היה רור שבין שלל כישרונותיך (והם רבים) צביעה ושיפוצים הם לא הצד החזק שלך. אז הצטרפתי אליכם לכמה ימים, וצבענו יחד את כל הבית, והיה מאמץ, אבל הרבה חברותא וכיף של משפחה שעובדת יחד.

כל השנים התגאתי בך, וכשהלכנו יחד בציבור, רבים היו ניגשים אליך להגיד מילה טובה ולתמוך. ולך תמיד היה פנאי וסבלנות לכל אחד. אחת התכונות שזיהיתי בך, והשתדלתי מאוד ללמוד ולאמץ היא הצניעות. בשום שלב לא גבה לבבך, ולא זלזלת מעולם בדעות אחרות או באנשים אחרים.

אהבתי לשמוע אותך מדבר במסגרות שונות, פורס בבהירות ובאופן דידקטי נושאים מסובכים, ועושה אותם ברורים ונהירים לכל. לפני כמה שנים הוזמנת לכאן, קילומטר או שניים מפה, אל בית הספר הדמוקרטי של כפר סבא. היה מהנה, דיברת עם הילדים והנוער בדיוק באותה גישה אנאליטית ומכבדת.

ליוויתי אותך בשמחה לטקס פרס סוקולוב בתל-אביב ולטקס פרס יו"ר הכנסת בירושלים, ולטקס הפרס במכון ון ליר, אבל לטקס פרס גורני למשפט ציבורי, לפני כחודש, לא הגעתי, ואני כמובן מצטער על כך עכשיו.

אומרים עליך שאתה טוטלי ונחרץ. וזה נכון, כזה אתה גם עם רעייתך, ילדיך ונכדיך. אתה ללא ספק "אבא משוגע" שדואג ללא הרף לילדיו, ויוריד עבורם את הירח אם רק צריך. זה מטלטל לחשוב שעד לפני שלושה שבועות, בשלוש השנים שאתה נאבק בסרטן, אתה מקפיד להגיע עם עירית, כל שבוע, מירושלים לכפר סבא, לבקר את הורי הקשישים.

לפני כשבוע ביקרתי בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה; ירדתי לחנות הספרים שם ושוטטתי על פני חלון הראווה. סיפרך הקאנוני "חופש העיתונאי וחופש העיתונת בישראל – דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית" היה מוצג במרכז החלוקן, והוא בהחלט ראוי לכך.

בשנה האחרונה במיוחד השתלדלתי , כשאיפשרת לי, לפנק אותך בארוחות משפחתיות. ראיתי אותך נהנה לשבת בחוג המשפחה האוהבת ואני ניסיתי לפתות אותך באוכל טעים, למרות שהאכילה היתה קשה לך. לפני כשלושה שבועות, ואולי ארבעה, הצלחתי להשתחל ללוח הזמנים שלך ושל עירית, ולהזמין אתכם לארוחת צהריים קלה בבית קפה. נראית לא טוב ודאגתי גברה. בשבעת, שעות ספורות לפני מותך, ביקרתי אותך בהדסה, ולמרות כל הסימנים הקשים, קיוויתי שגם את המשב הזה תנהצח. אבל זה לא קרה.

אני מקבל את העובדה שדיננו למות, אבל אני חש, משה, שזה קרה לך לפחות 20 שנה מוקדם מידי! יש עדיין הרבה מקום במרחב הציבורי לקולך השפוי והברור! וגם במשפחה אני חש בפשוט נפער בור!

אצלי בלב, בנפש ובתודעה – מקומך שמור איתן ויציב לתמיד.

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

דברים על משה נגבי ז"ל נדם קולו של משה נגבי, לוחם אמיץ במערכה החשובה להגנה על שלטון החוק, להגנה על זכויות אדם ולהגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות; לוחם ללא חת בתופעת השחיתות השלטונית. משה היה עיתונאי

עירית יקרה, אילאיל, שמרי ועירא, משפחה יקרה, כשכתבתי למשה לפני שבועיים שאבא שלי נפטר הוא ענה שלצערו כבר לא יצליח להגיע אלי הי הוא בטיפולים. זו היתה הפעם האחרונה שהיינו בקשר. משה היה מהחברים הכי הכי קרו

משה חברי הטוב ביותר איננו. קשה לקלוט. לא יהיו יותר שיחות טלפון ליליות על אירועי היום, לא נדבר יותר על המשפחות, על הילדים, לא ניפגש יותר לקפה של בוקר. לא נדבר על ספרים. לא ניזכר בימינו הראשונים כעיתונא