• משה נגבי

עלבון לשכל הישר

עודכן: 4 בספט׳ 2020

האבסורד סותם הפיות של האיסור על "העלבת עובד ציבור" מנוגד למהותה של העיתונות ומכתים את הדמוקרטיה שלנו


בספר החוקים שלנו יש, למרבה הצער, איסורים פליליים רבים המצרים את צעדי העיתונות. אך האיסור המופיע בסעיף 288 לחוק העונשין מתייחד מהם לרעה בכך שהוא לא רק מגביל את חופש העיתונות, אלא מצמית את טעם קיומה. וכך נאמר בסעיף: "המעליב במלים עובד הציבור, דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו מאסר 6 חודשים".


ואכן, מהו ייעודה של עיתונות חופשית אם לא לחשוף ולהוקיע פגמים, מחדלים וגם עוולות בתפקודם של אנשי השררה? והרי הללו – לרבות השרים והח"כים שלנו – הם כולם בגדר עובדי ציבור. האם חשיפת ערוותם, או הוקעת תפקודם, אפשרית ללא העלבתם? האם ניתן בכלל לכתוב על איש שררה, נבחר או ממונה, כי התנהלותו כושלת או מושחתת, וכי לכן ראוי לפטרו או להדיחו, בלי שייעלב? האיסור על העלבה כזאת כמוהו כאיסור על העיתונות למלא את שליחותה החיונית בדמוקרטיה.


האיסור הזה גם חותר תחת הערך הדמוקרטי הבסיסי של השוויון בפני החוק. כאשר מעליבים אצלנו אזרח מן השורה – כאשר טוענים כלפיו, למשל, שהוא אידיוט, רשלן או מושחת – אין בכך משום עבירה פלילית. האזרח הנעלב אמנם יכול לתבוע את מעליבו על הוצאת דיבתו, אבל התביעה תידחה אם המעליב יוכיח שהעובדות שפירסם הן אמת או שהביע דעתו בתום לב, וכי יש בכך עניין ציבורי. ואולם טענת הגנה זו אינה עומדת לאזרח הנאשם בהעלבת איש שררה. כפי שחזר וקבע רק באחרונה בית-המשפט העליון, אמיתותו של הפרסום המעליב לא תמנע את ההרשעה בהעלבת עובד ציבור.


כלומר, החוק שלנו חס על רגשותיהם ועל שמם הטוב של אנשי השררה ואוסר על פרסומים הפוגעים בהם יותר מכפי שהוא חס על רגשותיהם ושמם הטוב של אזרחים. מצב כזה אינו קיים בשום דמוקרטיה מתוקנת. בארצות-הברית המצב אף הפוך – שם עובד ציבור (public official) אינו יכול לתבוע את עלבונו אפילו אם יוכיח שההשמצה נגדו מבוססת על שקר מוחלט. תביעה כזאת תצליח רק אם יוכיח שהשקר פורסם בזדון (with actual malice).


בית-המשפט העליון האמריקאי הסביר זאת בכך שביקורת תקשורתית על תפקודם או יושרתם של עובדי ציבור היא, מעצם טבעה של דמוקרטיה, "מתלהמת, חריפה ופוגענית". ואילו כאן מי שמפרסם ביקורת כזאת חשוף, כאמור, לסיכון של הרשעה פלילית.


ומתברר שאין מדובר בסיכון תיאורטי. אמנם בשעתה התפרסמה הנחיה של היועץ המשפטי מזוז לנקוט "איפוק וריסון" באכיפת האיסור של "העלבת עובד ציבור", אך דווקא באחרונה מתקבל הרושם הברור והמדאיג שאין עוד מקום לסמוך על האיפוק והריסון הללו.


לפני כחודשיים הורשע הרב אליצור סגל בעבירה האמורה בגלל מאמר שפירסם באתר "מנהיגות יהודית" ובו הטחת ביקורת חריפה ברב הצבאי הראשי דאז ישראל וייס, בשל הגיבוי ההלכתי שנתן לצמרת צה"ל בתקופת ההתנתקות. המאמר אכן כלל אמירות קשות ביותר, ובהן האשמתו של הרב וייס בשותפות להפרת איסורים הלכתיים חמורים שהם בגדר "ייהרג ובל יעבור". הנימוק להעמדתו לדין ולהרשעתו של סגל היה שהעלבונות כלפי הרב הצבאי הראשי עלולים היו לפגוע ביכולתו להמשיך לתפקד במשרתו וליהנות מאמון החיילים. ואולם, האם לא זו בדיוק תכליתה הלגיטימית של ביקורת כלפי בעל משרה ממלכתית, כאשר למבקר השגות קשות על התנהלותו – להביא לערעור האמון בו ולהחלפתו?


החודש התקיים בבית-משפט השלום בקריית-גת עוד משפט על "העלבת עובד ציבור". הנאשם, מיכאל אזולאי, פירסם ב-2009 מאמר באתר "סקופ" ובו הוקיע בחריפות בכיר במשרד הביטחון, תא"ל במיל' יעקב נגל, על שהמליץ להעדיף את מערכת כיפת-ברזל על פני הנאוטילוס, וזאת על אף שידע שכיפת-ברזל אינה יכולה להגן על יישובי עוטף עזה, אלא רק על היישובים המרוחקים יותר מהגבול.


המעניין הוא שאזולאי לא חשש מלהעמיד את ביקורתו במבחן משפטי: אדרבה, הוא הזמין במאמרו את נגל לתבוע אותו על לשון הרע מתוך הנחה שיתאפשר לו להתגונן בטענת "אמת דיברתי" ולהוכיח בפומבי את צדקת טיעוניו. אלא שהפרקליטות החליטה כאמור להעמידו לדין לא על הוצאת לשון הרע, אלא על "העלבה", ואז גילה הנאשם לתדהמתו שגם אם יוכיח שביקורתו מבוססת, היא עדיין בלתי חוקית. בנסיבות הללו הוא נאלץ לקבל את המלצת השופטת להודות באשמה.


אגב, גם שופטים הם כמובן בגדר "עובדי ציבור", ולכן גם אותם אסור אצלנו להעליב, אפילו אם העלבון נועד לחשוף ולהוקיע טעות, רשלנות או חלילה שחיתות, ואפילו אם הוא מגובה בראיות. יתרה מזאת: החוק מוסיף וקובע כי ביקורת על שופט חייבת להיות "אדיבה", שאם לא כן יורשע המבקר גם ב"זילות בית-המשפט" – עבירה שדינה שלוש שנות מאסר.


נניח שלעיתונאי יהיו ראיות חותכות לכך ששופט פלוני מפלה לרעה נאשמים בגלל מוצאם או צבע עורם או שחלילה נטל שוחד. האם אין זו זכותו וחובתו האתית להוקיע זאת בחריפות יתרה, ובלבד שיהיה נכון להוכיח את האשמותיו בבית-המשפט? האם ניתן וראוי בכלל לכתוב ב"אדיבות" על שופט שלקה בגזענות או בשחיתות? והאם זה רצוי שהחשש מאימת הדין הפלילי ירתיע עיתונאי שבידיו ראיות לגזענותו או לשחיתותו של שופט מלחשוף אותן?


בשנת 2006 הציעה ח"כ זהבה גלאון למחוק את העבירה של "העלבת עובד הציבור" מספר החוקים, אך הכנסת (שגם חבריה הם כאמור בגדר "עובדי ציבור") דחתה את הצעתה. יש לקוות שבכנסת החדשה תחדש גלאון את יוזמתה ותצליח הפעם לגייס רוב שישים קץ למצב האבסורדי שבו אנשי ציבור חסינים מביקורת יותר מאשר כלל האזרחים.


האבסורד סותם הפיות הזה מכתים את הדמוקרטיה שלנו. כפי שכתב שופט בית-המשפט העליון ד"ר משה עציוני כבר לפני כ-40 שנה: "רק בארצות טוטליטריות אין האזרח מעז לבקר את השלטון ואת בתי-המשפט. ביקורת זו צריכה להיות הוגנת, מרוסנת ועניינית, אך אין להשתיקה בקלות כאשר היא עוברת לעתים את גבולות הטעם הטוב".

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית באוניברסיטה העברית


ירושלים, 19.02.2013

פורסם באדיבות "העין השביעית"


8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול