• משה נגבי

נשמה יתרה

עודכן: 4 בספט׳ 2020

"ההיעלמות וההיאלמות בטרם עת של קולו של עמיקם רוטמן מגלי האתר אינן רק בעייתה של רשות השידור, ואפילו לא רק בעייתם של מאזיניו הנאמנים"


מבחינתי כעמית, כמאזין וגם כאזרח במדינה הזאת, פרישתו המוקדמת מדי מקול-ישראל של שדר ייחודי כעמיקם רוטמן אינה סיבה למסיבה, אלא התרעה על סכנה לליקוי מאורות מקצועי וערכי, שעלול לכרות את הענף שעליו יושבת רשות השידור.


חברנו אריה גולן הפליא להגדיר את עמיקם רוטמן כנשמה היתרה של הרדיו, ואילו אני מבקש להוסיף שהנשמה היתרה הזאת היתה מרכיב אינטגרלי וחיוני בערך המוסף הדמוקרטי והתרבותי של שידור ציבורי החף מכל צהבהבות וחנופה למאזינים.


אני תוהה וחושש, אם לאחר הגריעה מן הערך המוסף הזה, תוכל רשות השידור למצוא אוזן קשבת לתביעתה הצודקת מהציבור שימשיך לממן את קיומה. ובשם איזה הישג או ערך עיתונאי היא תתבע זאת? האם רק בשם שידורי הכדורגל או השידור הישיר מהחתונה המלכותית הנוצצת בלונדון?


אך כמובן, ההיעלמות וההיאלמות בטרם עת של קולו של עמיקם רוטמן מגלי האתר אינן רק בעייתה של רשות השידור, ואפילו לא רק בעייתם של מאזיניו הנאמנים. לדעתי היא עוד סימפטום בולט ומובהק במיוחד לחולי ממאיר המתבטא בהידלדלות תרומתן החיונית של התקשורת בכלל והתקשורת הציבורית במיוחד לשימור ערכי החברה והדמוקרטיה בישראל.


כאשר במקום להעשיר את המאזין בעובדות ובדיונים ובהגיגים, מעיקים ככל שיהיו, שיסייעו לו לגבש דעה על הסוגיות והמחלוקות הקריטיות של חיינו, מלעיטים אותו ערוצי השידור בהבלים משעשעים או בתפלות מתקתקה, הם מחבלים חבלה אנושה ביכולתו לממש כהלכה ובצורה מושכלת את זכותו לבחור בקלפי. והרי במציאות הנפיצה שלנו, המחיר של בחירה לא מושכלת בקלפי נשקל לא רק בדמים, אלא בהרבה דם.

אין שום סיכוי שבעולם שהשידור מסחרי ימלא את שליחותה הדמוקרטית והקיומית של התקשורת. ספק גדול אם הוא בכלל מכיר בחובתו לעשות זאת. כפי שהודה אחד מאילי התקשורת הגדולים בקנדה כבר לפני כ-20 שנה, עיתונות היא בעיניו לא מכשיר שייעודו אספקת מידע וידע לציבור, אלא עסק שנועד למכור ציבור למפרסמים.


וכאשר זו ההשקפה של מי ששולטים בכוח ממונם בשוק הידע והדעות, ברור לחלוטין שהצהוב ידחוק את החשוב והרציני, ושמידע או ביקורת, חשובים וחיוניים ככל שיהיו, שעלולים להרגיז או לטרוד את מנוחתו של המאזין ולגרום לו להחליף ערוץ, לא יגיעו כלל לשידור.


מי שהקדים לחזות את הסיאוב הערכי הזה ואת סכנותיו היה הכתב והשדרן האמריקאי הדגול אד מורו. לפני כ-50 שנה היה אד מורו – בזכות שידוריו ההירואיים ברדיו בתקופת מלחמת העולם השנייה ובזכות תחקירי הטלוויזיה החלוציים שלו, ובראשם התחקיר שבו חשף באומץ את ערוותו של הסנטור ג'ו מקארתי – העיתונאי המפורסם והנערץ ביותר בארה"ב.


אגב, בזכות התחקיר האמור, "הניו יורק טיימס" גם הגדיר אותו כ"איש שגרם לשידור למצוא מחדש את נשמתו". אך גם אד מורו לא היה יכול להילחם בתאוות הבצע של מעסיקיו, וכאשר שעשועונים כספיים, מהם מבוימים ומפוברקים, דחקו אותו מהפריים-טיים, גם הוא פרש פרישה מוקדמת.


זמן קצר לפני הפרישה, ב-15 באוקטובר 1958, אמר מורו את הדברים הבאים: "המכשיר הזה [הוא התכוון לטלוויזיה, אבל זה נכון כמובן גם לגבי הרדיו] יכול ללמד, יכול להאיר עיניים, ואפילו לעורר השראה, אבל הוא יכול לעשות זאת רק אם בני-אדם נחושים להשתמש בו למטרות האלה. אחרת זו רק קופסה עם חוטים ואורות. אנו נמצאים בקרב גדול נגד בערות, אי-סובלנות ואדישות".


בעת ההאזנה לשידוריו של עמיקם רוטמן לא נמצא מאזין שיכול היה לראות במכשיר הרדיו רק קופסה עם חוטים ואורות. ואכן, בניגוד לכמה מעמיתיו, רוטמן מעולם לא התבלבל בין האובייקטיביות המקצועית הראויה ובין הניטרליות הערכית הפסולה.


הוא השתמש בזמן השידור שניתן לו כדי להאיר עיניים ולעורר השראה. את ערכיו הציוניים, הדמוקרטיים ומעל לכל ההומניסטיים – ערכים של אזרחות טובה, שוויון וצדק – הוא הנחיל למאזיניו בין השאר באמצעות פטנט בינלאומי שהמציא: ראיונות עם עצמו. אכן, גם זה הוא גימיק שובה לב ואוזן מאין כמוהו, אך בניגוד לגימיקים תקשורתיים אחרים, הוא לא בא על חשבון התוכן, אלא להפך: העצים אותו.


כמו אד מורו בשעתו, היה רוטמן נחוש להשתמש במיקרופון כנשק בקרב הגדול נגד בערות, אי-סובלנות ואדישות. והנה דווקא בשבוע שבו הניח את נשקו, קראתי בעיתון "ישראל היום" שעובדים ברשות השידור יצאו להשתטח על קברות צדיקים כדי למצוא זיווגים, ומדווחים שזה גם הועיל להם. תהיתי בלבי, אם הם או שכמותם יישאו כעת בנטל הקרב התקשורתי בבערות.


הדברים נאמרו במסיבת הפרישה של עמיקם רוטמן ב-29.4.11

פורסם באדיבות "העין השביעית"

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול