חוק, ערכים, דמוקרטיה והאדם שביניהם מאת עירית נגבי

בחורף 2018 נפרדתי שבורת לב ממי שהיה בן זוגי במשך למעלה מארבעים שנה, משה נגבי. מחלת הסרטן הכריעה אותו. עד לימיו האחרונים האמנתי שנחישותו ואומץ ליבו יכניעו את המחלה. הוא לא חדל מעיסוקיו הרבים כמעט עד לרגע האחרון, והמשיך להשמיע את קולו למען שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם, ולהעניק למאזיניו ולקוראיו רוחב מבט ועומק היסטורי על אירועים ציבוריים, מזוית משפטית ומתוך ראייה אתית ומוסרית. דומה שהבעירה הפנימית שבערה בו, אותו צורך דוחק להיאבק למען חברה צודקת, שוויונית ודמוקרטית, הפיחה בו חיות. גופו כחש וקולו הלך ונחלש, אך הבעירה שבתוכו לא שככה. תחושת השליחות שפיעמה בו לא התירה לו להרפות, ולו לרגע.

משה חסר לי בכל יום ובכל שעה. אני מאמינה שרבים חסרים אותו, כמי שביטא לאורך כארבעה עשורים, בקול צלול וברור, את ערכיה האוניברסליים והליברליים של מדינת ישראל, וזאת על רקע מגמות לאומניות, אנטי דמוקרטיות ואנטי הומניסטיות שפשו בחברה הישראלית; ואני מאמינה שהוא חסר במיוחד על רקע המתקפה החקיקתית של הכנסת במושב הקיץ האחרון: מפיסקת ההתגברות, דרך הצעות החוק לפוליטיזציה של הליך מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה, והחרגה של איסור אפלייה מטעמי דת, ועד לחוק הלאום.

אחד מפירות הבאושים של תנופת החקיקה האחרונה הוא חוק שהובילה שרת המשפטים, איילת שקד, להגבלת עתירות פלסטינים לבג"ץ. כמעט ארבעה עשורים קודם לכן, בשנת 1981, פירסם משה את ספרו הראשון "כבלים של צדק", ובו תאר את ההחלטה לאפשר את מעורבות בג"ץ בשטחים הכבושים כהכרעה מצפונית של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר. אף כי החוק לא חייב זאת, שמגר הנחה את המדינה לקבל את מרותו של הבג"ץ. החלטה זו ניתנה מתוך חרדה לשמירת זכויות האדם ושלטון החוק בשטחים. משה ראה בהחלטה זו של שמגר החלטה מוסרית ואמיצה. קרוב לוודאי שלא עלתה על דעתו האפשרות שלימים תיסוג המדינה מההחלטה לאפשר את סמכות הבג"ץ בשטחים.

ברקע כל עבודתו המשפטית-עיתונאית של משה עמדה ההגנה על ערכי היסוד של החברה בישראל כחברה דמוקרטית ליברלית. הדבר היה בנפשו. במשך למעלה משלושים שנה הוא הגיש את התכנית "דין ודברים" ברשת ב', תכנית שכותרת המשנה שלה הייתה "חוק, ערכים ודמוקרטיה ומה שביניהם", ובה הנגיש לציבור הרחב סוגיות משפטיות-אקטואליות שנגעו לאופן שבו ראוי לה למדינה דמוקרטית מתוקנת להתנהל. רבים מהמאזינים מעידים שתוכנית זו הייתה עבורם מורת דרך ומקור השראה.

בתכניתו זו, שהייתה בבת עינו, וכן בהרצאותיו באוניברסיטה, בפרשנויות שלו ביומני החדשות ב"קול ישראל", וגם במאמרים שכתב מעת לעת בעיתון הארץ וקודם לכן ב"חדשות" וב"מעריב", משה לא נלאה מלהסביר שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, דמוקרטיה היא גם צרור ערכים וצרור זכויות, שבלעדיהם שלטון הרוב הופך לעריצות הרוב. שוויון בפני החוק והגנה על זכויות המיעוט הם מערכי היסוד של הדמוקרטיה, חזר משה והסביר. נקל לשער כיצד היה מגיב לחוק הלאום או לפסקת ההתגברות שהייתה הופכת את פסיקותיו של בית המשפט העליון - הגוף היחיד בישראל שבכוחו להגביל את שלטון הרוב – להמלצה בלבד, ואת המיעוטים בישראל לחסרי הגנה משפטית מפני השלטון. כח בלתי מוגבל בידי השלטון מסוכן לחירות האזרח ובמיוחד לזכויות המיעוט, נהג משה לשנן למאזיניו ולקוראיו. הוא האמין בחשיבות תפקידם של בתי המשפט בהגנה על החלשים ובריסון כוחם של החזקים, וחשש מאוד מהחלשת כוחו של בית המשפט העליון באמצעות חוקים עוקפי בג"ץ.

גם בשחיתות השלטונית ראה משה איום ממשי לחברה בישראל, ולפני כעשור וחצי הוא כתב ספר ששמו מעיד על תוכנו: "כסדום היינו: במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות." בספר הוא מקונן על שחיקת נורמות ההתנהגות בצמרת השלטונית ובשירות הציבורי בכלל, על מותו של מבחן בוזגלו, ועל המערכה המתנהלת נגד רשויות המשפט והנסיונות לעשות דה לגיטימציה למערכת אכיפת החוק.

שלושה ימים לפני מותו הוא ניסח במאמר לעיתון "הארץ" את הא"ב של התנהלות תקינה ונקייה של השלטון, כמו שעשה שוב ושוב בעשרות השנים האחרונות, ובין השאר הוא מתייחס לקבלת מתנות על ידי נבחר ציבור, וכך הוא כותב: נבחר ציבור אינו רשאי לקבל מתנות. כל מתנה לממלא תפקיד ציבורי, שהיא מעבר למתנה פעוטה, היא בגדר "מתת מושחת", קרי, שוחד. המסקנה הבלתי נמנעת היא שהמתת הזה ניתן לעובד הציבור בשל התפקיד שהוא ממלא.

עוד כותב שם משה שדין הבוחר לא בא במקום דין המשפט, ואין הוא יכול להחליפו. במילים אחרות, גם 30 מנדטים אינם יכולים להכשיר את השרץ, ולאפשר לנבחר ציבור לפעול ללא מורא המשפט עליו. השוויון בפני החוק הוא עיקרון בסיסי של חברה דמוקרטית.

רגישות מיוחדת הפגין משה כלפי הקשר המושחת והמשחית שבין הון שלטון ועיתון, כפי שהתגלה לכאורה בפרשת 2000 ובפרשת 4000, שתי פרשיות שבהן נטען כי הבעלים של כלי תקשורת מכרו את חופש העיתונות שלהם מתוך כניעה ללחצי ראש הממשלה, למען בצע כסף. עיסקאות שוחד מהסוג הזה נתפסו בעיני משה כאחד האיומים החמורים ביותר על הדמוקרטיה, משום שהן אינן מאפשרות לבוחר לקבל מידע אמין וחיוני על נבחריו, על התנהגותם ועל מדיניותם, ועל כן למעשה אין ביכולתם של הבוחרים לממש את זכותם לבחור.

משה הירבה לעסוק בסכנה שבסיקור מוטה ומסולף על-ידי התקשורת, שנעשה במטרה לשרת את האינטרסים של פוליטיקאים ובעלי הון, ובפגיעה האנושה שנגרמת עקב כך לחופש העיתונות. הוא כתב על כך בספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל" שהתפרסם בשנת 2011, אך כבר לפני כעשרים שנה, בעת ששהה כעמית מחקר במרכז שורנסטיין לתקשורת ומדיניות ציבורית, באוניברסיטת הרווארד, כתב בנושא זה עבודה חלוצית בשם "האוייב מבפנים" ((The Enemy Within. בכתבים אלה הוא מצביע על כך שבמשך מאות שנים מוקד האיום וחזית המאבק על חופש העיתונות היו הגבלות שהטילה המדינה על חופש זה, ואילו כיום מוקד האיום הוא בתוך ביתה פנימה של העיתונת, בדמותם של הגורמים השולטים בה, קרי, הבעלים והממנים של כלי התקשורת. משפטית, קובע משה, הבעלים של כלי תקשורת מסחרי יכול לעשות מה ששלטון במדינה דמוקרטית אינו יכול לעשות: הוא רשאי לצנזר כל חומר שמגיע אליו, וכוחו לקבוע מה יתפרסם גדול הרבה יותר מהכוח שיש לשלטון לצנזר את התקשורת. כלפי הצנזורה של השלטון יש כיום לתקשורת במדינות דמוקרטיות הגנה אפקטיבית למדי. גם בישראל בג"ץ "קול העם", ושורת פסקי דין אחרים, ביססו את ההגנה על חופש העיתונות, בקבעם כי השלטון אינו יכול להצר את רגלי העיתונות אלא במקרים נדירים, שעברו את מבחן הוודאות הקרובה. לא כן לגבי צנזורה על-ידי הבעלים של כלי התקשורת, שאין עליה כל מגבלות ובנוסף לכך איננו יודעים מתי וכיצד היא מופעלת.

יתרה מזאת, משה חזר והתריע כי על-פי הפסיקה בארץ העיתונאי חייב לפרסם את אשר מעבידו – הבעלים של כלי התקשורת - מורה לו לפרסם, ובכלל זה פירסום דבר שקר. כך אכן אירע בשנת 2011 במקרה של ערוץ 10, שעיתונאיו נאלצו להתנצל על תחקיר שעשו, למרות שהתחקיר נמצא מבוסס כדבעי, וזאת בעקבות הודעתו של רון לאודר, אחד הבעלים של הערוץ, כי לא יממן עוד את הערוץ אם העיתונאים לא יתנצלו. הודעתו של רון לאודר אולי אין בה כדי להפתיע לנוכח העובדה שהתחקיר היה על שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", איש עתיר ממון ועתיר כוח, שאיים בתביעת דיבה. ואולם העיתונאים שנדרשו להתנצל על תחקיר יסודי ומעמיק, אשר היה אמור לשמש להם מקור גאווה ועדות למקצועיותם, נותרו ללא כל הגנה משפטית או כלכלית. מקצתם התפטרו ואחרים התנצלו.

משה טבע את המונח "חופש העיתונאי" שמשמעותו החופש לשרת את הציבור במקצועיות ובהגינות, עפ"י מיטב הבנתו המקצועית של העיתונאי. המצב המשפטי, כפי שהבהיר משה, אינו מאפשר לעיתונאים לפעול במקצועיות ובהגינות ועל-פי מיטב הבנתם, ומכך נפגע לא רק העיתונאי שנאלץ לפעול על פי התכתיבים של מעבידו, בניגוד לצו מצפונו ולהבנתו המקצועית, אלא חופש העיתונות כולו נפגע מכך. התוצאה של מצב זה הינה כי מי ששולט כלכלית בכלי התקשורת הוא גם זה ששולט בדעותיו של הציבור.

בלי עיתונות חופשית אין דמוקרטיה, נהג משה להטיף לקוראיו ולמאזיניו, ואף הרבה לצטט את השופט שמגר שאמר שחופש העיתונות אינו זכות של העיתונות, חופש העיתונות הוא זכות של הציבור. משה ראה בעיתונות שליחות יותר משהוא ראה בה מקצוע, והיה מחוייב בכל נפשו ובכל מאודו לשליחות הזאת, גם במחיר אישי לא פשוט.

כעיתונאי בשידור הציבורי הוא פעל במשך שנים תחת לחצים כבדים של השלטון לצנזר את דבריו, ותקופה מסויימת הוא שידר תחת צו של בית המשפט שאסר לפטר אותו. בהמשך נאסר עליו לשדר בשידור חי מחשש שיאמר דבר מה אשר יכעיס את השלטון, והוא נאלץ להקליט את התכנית שלו שעות ספורות קודם לשידורה, כדי שמנהליו יוכלו למחוק ולהעלים אמירות בלתי רצויות. למשך תקופה קצרצרה משה גם הושעה מתפקידו בהקשר לפרשת קו 300. חטאו היה בכך שהוא הישווה את הפרשה הזאת לפרשת דרייפוס, גם בעצם הניסיון להעליל עלילת שווא על איציק מרדכי כאילו הוא הרג את שני המחבלים, וגם בהמשך בניסיון להדוף את הדרישה לחקירה מטעמים בטחוניים כוזבים. בעיני מנהליו בקול ישראל ההשוואה הזאת דרשה נקיטת צעדים תקיפים נגדו.

לימים משה עבר למגזר הפרטי והיה לכותב מאמרי דעה, בתחילה בעיתון "חדשות" ובהמשך בעיתון "מעריב". שם חש על בשרו את הסכנה לחופש העיתונאי עליה כתב שנים ספורות קודם לכן. היה זה כאשר עופר נמרודי, שהיה הבעלים של עיתון "מעריב", והיה נתון באותה עת לחקירות המשטרה, הורה לו לכתוב על פרשה מסויימת, שהציגה באופן ביקורתי כביכול את הפרקליטות ואגף החקירות במשטרה. משה עמד על כך שתישמר חירותו לבחור את נושאי הכתיבה שלו, וסירב לדרישה. הודעת הפיטורין נמסרה לו בערב פסח, חג חירותנו.

משה לא היה העיתונאי היחיד ששילם מחיר אישי באותה פרשה. קבוצה של עיתונאים ממעריב הצטרפה לעצומה נגד פיטוריו, וחלקם נאלצו בהמשך להתפטר בשל כך. ספק רב אם בתקופה הנוכחית, שבה נחלש מאוד מעמד העיתונאי, בין השאר בשל המערכה חסרת הרסן שמתנהלת נגד התקשורת, היינו יכולים להיות עדים להפגנת סולידריות כזו ולאומץ כזה מצד עמיתים למקצוע.

משה היה עיתונאי לוחם. הוא לא היה לוחם בחייו האישיים. הוא היה איש רעים להתרועע, מתרחק מעימותים, קצת ביישן, טוב לב, נדיב, חכם וצנוע. הוא היה ידען גדול והיה לו מוח חד כתער וזיכרון פנומנלי. הוא אהב לקרוא, בעיקר ביוגרפיות והיסטוריה אמריקאית, והיה לו חוש הומור נהדר. הוא אהב לצחוק, ובעיקר אהב לצחוק על עצמו. משה היה איש של בית ומשפחה, מסור, אוהב, נאמן, איש רך ונוח לבריות. אבל כעיתונאי הוא היה לוחם והוא לא ידע פשרות. הוא עמד עם רגל אחת בעולם העיתונות ורגל שנייה בעולם המשפט, ואת שני העולמות הללו הוא רתם למשימה אחת ויחידה, למאבק בלתי מתפשר על פניה של המדינה, ועל נורמות ההתנהגות של נבחריה ושל הציבור בכללותו, ולמען שלטון החוק, וההגנה על ערכי הדמוקרטיה. הוא התעקש לעסוק שוב ושוב בצדק, ערכים, מוסר, זכויות אדם, זכויות מיעוטים וטוהר מידות, נושאים שהיו נשמת אפו, והוא עשה זאת מתוך תחושת שליחות ומחוייבות, בלי להתעייף ובלי להתיאש, עד שנדם קולו.