מי רוצה להיפטר מכרמלה מנשה

הצעת החוק שאישרה הממשלה לסגירת רשות השידור יוצרת תקדים מסוכן בתחום יחסי העבודה בכלל ובמגזר הציבורי בפרט: שימוש ברוטלי בסמכות החקיקה כדי לבטל באורח שרירותי וחד־צדדי הסכם עבודה קיבוצי שעליו חתמו לא מכבר האוצר וההסתדרות, ופיטורים גורפים של אלפי העובדים החתומים עליו. עו"ד מייק בלס, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הביע ספק במאמרו ב"הארץ" אם חקיקה זו תעמוד במבחן בג"ץ. אך חשוב להדגיש שאין מדובר כאן "רק" בפגיעה בזכויות חוקתיות של העובדים, אלא בהוכחה נוספת לכך שמטרת החוק המוצע איננה - כפי שמתיימרים יוזמיו - להבריא ולבצר את עצמאותו של השידור הציבורי, אלא להיפך: לסרס אותו ולשעבדו לשלטון.

אילו באמת חפצה הממשלה בהבראת רשות השידור לא היה שום היגיון בפיטורים הגורפים. איזה הסבר הגיוני אפשר לתת לפיטורי עיתונאים עתירי ניסיון והישגים כאריה גולן וכרמלה מנשה מ"קול ישראל", או של אילה חסון ויעקב אחימאיר מערוץ 1? ומאחר שאין בנמצא הסבר כזה אין מנוס מן התחושה שלא השכל הישר או טובת השידור הציבורי הם שעומדים לנגד עיני רוקחי החוק, אלא דווקא הרצון להיפטר מהעיתונאים המנוסים, המקצועיים והדעתנים, ולנצל את הפיטורים הגורפים כדי להחליפם באחרים, נוחים יותר לאילוף. בנוסף, העיתונאים ב"גוף המשדר" החדש לא יהיו מוגנים עוד בהסכם קיבוצי, אלא חשופים לפיטורים מדי שלושה חודשים - ועיתונאים כאלה, נטולי ביטחון תעסוקתי, יחששו להיות ביקורתיים ונשכניים.

אין חולק על כך שרשות השידור סובלת מליקויים רבים, אך אלה הם כולם סימפטומים של מחלה ממארת אחת - דריסת הרגל של הפוליטיקאים במינוי המנהלים. כאשר מנהל מתמנה לא בזכות כישוריו העיתונאיים והניהוליים, אלא בזכות קירבתו לראש הממשלה או לשר הממונה, קשה לצפות ממנו לניהול תקין ויעיל, וסביר לחשוש שבמקום לחסום לחצים פוליטיים פסולים על השידורים, הוא יעצים אותם.

אבל החוק החדש לא רק שאיננו מתמודד עם המחלה הבסיסית הזאת (מינוי המנהלים נותר הלכה למעשה בשליטה עקיפה אך אפקטיבית של השר הממונה), אלא שבמקום לנטרל את מחולליה – קרי, הפוליטיקאים ושלוחיהם - הוא מאיים לנטרל דווקא את הנוגדנים היחידים הנאבקים בה. ואכן, העיתונאים שאת פיטוריהם כופה כאמור החוק החדש, הם הנוגדנים שנלחמו ונלחמים באומץ ובנחישות, ולרוב לבדם, במחלת הפוליטיזציה.

כמובן, לא כל עיתונאי רשות השידור משתתפים במלחמה הערכית הזאת. גם בקרבם, כמו בכל כלי תקשורת, יש מיעוט של אופורטוניסטים ומלחכי פנכה. אך כל המאזין לגולן ב"יומן הבוקר" ולאסתי פרז ב"יומן הצהריים" של רשת ב', וכל הצופה בחסון ב"יומן" של ערוץ 1, איננו יכול להתרשם כי הם רופסים בביקורתם על השלטון או מפגינים מורך לב כשהם מראיינים אנשי שררה. הם ועורכי ועורכות משדרי האקטואליה הללו מפגינים יושרה עיתונאית ואינם נרתעים מנבירה כואבת בנושאים רגישים גם כשאלה אינם נוחים לשלטון.

בימים אלה, שבהם הבון טון הוא להתקלס בעיתונאי רשות השידור, לא מיותר אולי להזכיר כי חסון היא שחשפה את החשדות בפרשת בר־און־חברון נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעת שהיה הממונה על רשות השידור, וכי מחלקת התעודה של ערוץ 1 היא שמימנה ושידרה את הסדרה "שומרי הסף", שבה מותחים שישה ראשי שב"כ לשעבר ביקורת חריפה על מדיניות ישראל בשטחים. "יומן הצהריים" של רשת ב' הוא שנתן לראשונה בימה בשידור חי להאשמות שהעלה החשב הכללי לשעבר ירון זליכה נגד אהוד אולמרט, אז השר הממונה על הרשות. וממש באחרונה היתה זו כתבת הפלילים של הרשת, עדי מאירי, שחשפה את החשדות נגד השר סילבן שלום ואחר כך גם את הסיבות לעיכוב בסגירת התיק נגדו.

ואי אפשר שלא להזכיר את מה שהציבור כבר התרגל לקבל כמובן מאליו בכל שעות היום והלילה - מהדורות החדשות של "קול ישראל", הערוכות ומוגשות ללא פעלולים דרמטיים, אך באמינות עיתונאית וברהיטות לשונית ייחודית. בחודש שעבר מלאו 45 שנים לאותו שחר ירושלמי צונן, שבו התחלתי בעבודתי בחדר החדשות המרכזי של הרדיו, וכאז כן עתה, עודני מתפעם מהמקצוענות הבלתי מתפשרת הן בעריכת המהדורה והן בהגשה המוקפדת של קרייני החדשות. כל הדברים האלה גלויים לאוזני הציבור, אך אני יכול להעיד מכלי ראשון על מה שנסתר ממנו: מאבקים עיקשים של העורכים והעורכות נגד כל ניסיון פוליטי לכפות עליהם "מכבסת מלים" (כהגדרת דויד גרוסמן בימיו כעיתונאי ברשת ב'). למרות יושרתם המקצועית ומצוינותם - ואולי דווקא בגללן - אם יאושר החוק, גם העורכים והקריינים המעולים של מהדורות החדשות, כמו כל עמיתיהם ברשות השידור, עתידים לקבל מכתבי פיטורים.

זה בוודאי לא מגיע להם ובעיקר לא מגיע לציבור, גם לא לאלה שממהרים לשמוח על ביטול האגרה. סירוס השידור הציבורי יגרום נזק בלתי הפיך לזכות הציבור לדעת. אמנם גם בתקשורת המסחרית יש עיתונאים מעולים והגונים, שימשיכו לחשוף את מה שהשלטון מבקש להסתיר, אך כלל לא בטוח שהם יצליחו לפרסם מידע שמעסיקיהם יחפצו בהסתרתו. מומלץ לח"כים שיתבקשו לאשר את חוק סגירת רשות השידור ללמוד מניסיונו של עמיתם, מיקי רוזנטל, ולהבין עד כמה חיוני שידור ציבורי לוחמני לחשיפת הקשר המושחת הון־שלטון־עיתון. כזכור, רק הערוץ הציבורי היה מוכן לשדר את סרטו של רוזנטל "שיטת השקשוקה" שעסק בקשר הזה. ספק רב אם העיתונאים נטולי ההגנה המקצועית שיועסקו ב"גוף המשדר" החדש שיוקם על חורבות רשות השידור, ושיהיו בסכנת פיטורים מתמדת, יעזו להסתכן ולדווח על סממני שחיתות בתקשורת המסחרית, כאשר התקשורת הזאת תהיה חלופת התעסוקה היחידה שלהם.

ירושלים, 09.05.14

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".