• משה נגבי

מי ירסן את המו"ל?

עודכן: 4 בספט׳ 2020


השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס ממחישות את עוצמת הסכנה, הטמונה בסמכות הבלתי מוגבלת שיש לבעלי כלי התקשורת המסחריים לשלוט במה שמתפרסם (או מצונזר) בעיתוניהם, בערוציהם ובאתריהם. מתברר בעליל, שהסכנה היא לא רק לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, אלא גם לטוהר המידות הציבוריות ולעצם תקינות ההליכים הדמוקרטיים.


תמלילי השיחות אמנם טרם פורסמו, אך ממה שהודלף עולה, שהן מבססות חשד מובהק לשוחד. בית המשפט העליון הגדיר עבירה זו כ"אבי אבות הטומאה". העובדה שהשוחד שהוצע במקרה הזה לראש הממשלה לא היה "רק" מעטפות כסף, או אירוחים, טיסות, סיגרים וארוחות גורמה, אלא סיקור שיבטיח את המשך כהונתו, הופכת אותו לפשע טמא שבעתיים. הרי לכאורה מדובר כאן בעיסקה למכירת השלטון (קרי: ראשות הממשלה) תמורת כסף (קרי: הרווח המופלג שיפיק מוזס מהחלשת מתחרהו העיקרי בשוק העיתונות).


מי שהכשירו את הקרקע לעצם הדיון בעיסקת השוחד הטמאה הזאת הם דווקא בתי המשפט, כאשר גיבו את זכותו של הבעלים לשלוט ללא מצרים במה שמתפרסם (או לא) בכלי התקשורת שלו. הרי מוזס לא היה יכול להבטיח סיקור אוהד ומפנק לנתניהו, וראש הממשלה לא היה מתייחס להבטחה כזאת ברצינות, אלמלא ידעו שניהם, שמוזס אכן נהנה מהסמכות להכתיב או למחוק כל ידיעה או דעה ב"ידיעות", ב"כלכליסט" וב־ynet, ולכפות את האג'נדה הפוליטית שלו הר כגיגית, הן על העיתונאים והן על העורכים.


מערכת המשפט, שממלאת מאז בג"ץ "קול העם", תפקיד קריטי בהגנה על חופש העיתונות מפני השלטון, כשלה ועודנה כושלת כישלון מחפיר בהגנה על החופש של העיתונאי מפני תכתיבי מעסיקו. היא אף הכירה בסמכות הבעלים לפטר עיתונאי או עורך אם איננו מקבל את תכתיביו. כאשר התלוננו בשעתם עיתונאים בכירים ב"ג'רוזלם פוסט", ובראשם העורך דייוויד לנדאו ז"ל, כי פוטרו בגלל סירובם להתיישר עם האג'נדה של בעלי העיתון, גיבה בית הדין הארצי לעבודה את פיטוריהם. השופטים גרסו, ש"ככל העובד העיתונאי", ולכן סירובו למלא אחר הנחיית המעביד מצדיק פיטורים.


גם הרוב בבג"ץ נקט עמדה דומה, והכיר בסמכות המו"ל של עיתון לצנזר מאמר דעה, גם אם המערכת המקצועית מצאה אותו ראוי לפרסום.


שני נשיאים של בית המשפט העליון חלקו על העמדה האמורה, אך למרבה הצער דעתם לא התקבלה. השופט מאיר שמגר גרס, כי יש לשלול את סמכות המו"ל להתערב בהחלטות המערכת המקצועית, והזהיר כי אם יתאפשר לו להכתיב לעורכים ולעיתונאים מה יתפרסם, השוק החופשי של רעיונות, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יהפוך עד מהרה ל"שוק הרעיון הבלעדי" — זה הקרוב ללבו (או לכיסו) של הבעלים. ואולם, דעתו כאמור נדחתה על ידי הרוב בבג"ץ.


גם השופט אהרן ברק הצביע על הסכנה שבמתן כוח בלתי מרוסן לבעלי כלי התקשורת לשלוט בכל מה שמתפרסם בהם. הוא אף הצביע בפני עמיתיו השופטים על אופציה חוקתית חלופית — להגדיר את כלי התקשורת המסחריים, כפי שנעשה זה כבר לגבי הבנקים המסחריים, כ"גופים דו־מהותיים" — כלומר גופים שלמרות היותם נכס פרטי, מותר וצריך לאכוף עליהם חובות החלות על רשויות ומוסדות ציבוריים, ובעיקר התנהלות הגונה ושוויונית, והעדר משוא פנים. לדבריו, הצורך למנוע "השתלטות בלתי ראויה" על זירת הדיון הציבורי מצדיק לחייב גם עיתון פרטי ב"דיווח אמיתי ואמין, אסור שיהיה בו ניגוד עניינים, עליו לפעול מתוך חובת אמונים". אך גם המלצותיו של השופט ברק נפלו על אוזניים ערלות.


כך — בגלל מחדלי מערכת המשפט — נותר כוחם של בעלי כלי התקשורת מוחלט, וכאזהרת המכתם הידוע של הלורד אקטון, הכוח המוחלט גם השחית כמה מהם לחלוטין. עיסקת השוחד שעולה לכאורה משיחות ביבי־נוני חשפה את עומק ההשחתה הזאת, אך גם יצרה סיכוי נדיר לריסונו של הכוח המשחית. אם יוטבע הפעם אות קין של פושע במצחו של מו"ל שניצל לרעה את כוחו, ואם ימוצה עמו הדין הפלילי במלוא חומרתו, יהיה לכך בוודאי אפקט מרתיע על התנהלותם של בעלים תאבי בצע אחרים.

פרופ' משה נגבי נוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה על חופש העיתונות באוניברסיטה העברית

ירושלים, 16.01.17

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".




5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול