מבצע חזק, דמוקרטיה חלשה

לא לי לשפוט, אם מבצע "צוק איתן" מעיד על האיתנות הביטחונית של ישראל, אך ברור שהוא חשף את חולשת הדמוקרטיה שלנו. גרוע מכך – הוא המחיש בעליל, שבכל הנוגע להפנמת ערכים דמוקרטיים, לא רק שלא התקדמנו מאז קום המדינה, אלא אולי נסוגונו.

כבר לפני 60 שנה ויותר הגן המשורר נתן אלתרמן — יהודי ציוני ופטריוט ישראלי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו – על זכותם של האזרחים בכלל, וזכות האזרחים הערבים ונציגיהם בכנסת בפרט, למתוח ביקורת חריפה על צה"ל ואף להאשימו בפשעי מלחמה. בתגובה על זעם שעוררה ביקורת כזאת מפי חבר הכנסת תופיק טובי, סינגר עליו אלתרמן ב"טור השביעי" שלו והסביר, כי "זה טיב הדמוקרטיה. חלקה אולי לא קל, אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה, היא לא תהיה מובנת לנו כלל!" דברי הסנגוריה הללו הופיעו בעיתון של מפלגת השלטון "דבר". לא נרשמו ביטולי מנויים על העיתון בעקבות הפרסום.

אלתרמן עצמו הרבה למחות בטוריו על פשעי מלחמה של לוחמינו כלפי אזרחים חפים מפשע. הוא עשה זאת לראשונה בעת כיבוש רמלה ולוד במלחמת העצמאות. בעקבות הפרסום הוא לא נחשף לאיומים ולא נזקק — כמו עיתונאים ביקורתיים כיום — לאבטחה צמודה. להיפך: דוד בן גוריון ציווה להפיץ את הטור שלו בכל יחידות הצבא. ב"מבצע קדש" אמנם נפסל טור חריף של אלתרמן על הטבח בכפר קאסם, על ידי הצנזורה הצבאית, אך הוא הוקרא מעל דוכן הכנסת ובכך תרם לחשיפת הפשע הנורא.

גם הניסיונות להשתיק ביטויי ביקורת ומחאה באיומים על פרנסת המבקרים והמוחים — בין באמצעות קריאה לחרם על עסקיהם, בין בהשעייתם או פיטוריהם — מעידים על נסיגה חמורה של הדמוקרטיה שלנו. כבר ב–1950 קבע השופט שניאור זלמן חשין, כי "גם אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר, ואין נועלים בפניו שערי פרנסה". לכן מנע אז בג"ץ את פיטורי המורה ד"ר ישראל אלדד, אף על פי ששר הביטחון בכבודו ובעצמו האשים אותו בהטפה מסוכנת לטרור. ואילו כיום שר החוץ קורא לציבור לגדוע את מטה לחמם של סוחרים ערבים, ועובדים מאבדים את משרותיהם משום שהביעו מחאה על המבצע בעזה.

אכן, קשה להראות סובלנות לביקורת על חיילינו שבחזית, בעיקר כשהיא נראית לנו מופרכת ומקוממת. אך כבר בבג"ץ המכונן של "קול העם" בשנת 1953 הסביר השופט שמעון אגרנט, כי הדרך הראויה להתמודד עם ביקורת כזאת היא על ידי הוכחת מופרכותה, ולא על ידי השתקתה. דרך זו, הדגיש אגרנט, היא לא רק צודקת, אלא גם חכמה: "דוקטרינות נפסדות רק נעזרות על ידי דיכוין; הן מתות עם חשיפת בסיסן הרעוע". בהסתמך על הדברים הללו הגן בג"ץ, כבר לפני שנות דור, על זכותו של המחזאי יצחק לאור להשוות את פעילות צה"ל בשטחים לפשעי הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. השופט אהרן ברק כתב, כי כילד־שואה השוואה זו צורבת את לבו, אך חופש הביטוי נועד ונחוץ דווקא על מנת להגן על דברי ביקורת הצורבים את הלב.

בל נשכח: הדמוקרטיה אכן גורסת שהרוב שולט, אך בשום אופן אין היא מניחה שהרוב השולט בהכרח צודק. להיפך: בניגוד לדיקטטורה, בדמוקרטיה הנחת היסוד היא, שגם השליטים והקברניטים — כמו כל אחד ואחת מאתנו — עלולים לטעות. לכן זהו גם אינטרס שלהם ושל הרוב התומך בהם, שתישמע ביקורת קולנית ובוטה על מהלכיהם — משום שרק ההתמודדות עם הביקורת הזאת עשויה להעמידם על טעויותיהם. זה נכון ותקף שבעתיים דווקא בעת מלחמה, משום שאז מחיר הטעויות הוא הגבוה והנורא ביותר.

העובדה שתובנות דמוקרטיות בסיסיות אלה נשחקו והתמוססו היא מפחידה משום שבעבר כבר הוכח, שדה־לגיטימציה והשתקה אלימה של ביקורת עלולות להידרדר עד כדי רצח פוליטי. במלחמת לבנון הראשונה הוביל מסע הדה־לגיטימציה של הביקורת על צה"ל, ועל אחריותו העקיפה לטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, להשלכת הרימון על הפגנת "שלום עכשיו", שקטל את אמיל גרינצווייג. שבוע לאחר הרצח ביקשו אנשי שמאל לשוב ולהפגין באותו מסלול בלב ירושלים. המשטרה סירבה לאפשר זאת, מחשש שלא תצליח להגן על חיי המפגינים. בג"ץ כפה על המשטרה לאשר ולאבטח את ההפגנה והסביר לה, שחובתה לא רק להבטיח חוק וסדר, אלא גם את "הסדר הדמוקרטי", הכולל את חופש המחאה והביקורת בעת מלחמה. השופט ברק הזהיר, כי ביטול ההפגנה בגלל ההתנכלויות למפגינים כמוהו כמתן פרס לאלימות וזכות וטו לאספסוף.

ההסתה וההתנכלויות כלפי מבקרי מבצע "צוק איתן" מעוררות את החשש הנורא, שכיום — בניגוד לעבר — אין עוד מי שיפקיע מידי האספסוף את זכות הווטו על תפקוד הדמוקרטיה בישראל, וכי רשויותיה נכנעות ומתמסרות לו בלא תנאי.

ירושלים, 27.07.14

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".