לפיד, ה"זועביז" ואובמה

מלכתחילה היה ברור, שהניסיון לגבש גוש מרכז-שמאל, שיהווה חלופה ריאלית לשלטון בנימין נתניהו, הוא חסר תוחלת. לא רק בגלל מחסור במנדטים, אלא בגלל הגזענות המפעפעת בתוך הגוש הזה. ואכן, למרבה החרפה, מבחינה זו אין כנראה מחלוקת בין הימין למרכז-שמאל. בשני המחנות רווחת התפישה הגזענית, ועל פיה המפלגות המייצגות את הציבור הערבי פסולות לשותפות פוליטית.

המרצע יצא מן השק כאשר יאיר לפיד הכריז למחרת הבחירות, שאין כלל אופציה ל"גוש חוסם עם חנין זועביז". המשמעות הפוליטית ברורה וחמורה: גם אם היו למפלגות המרכז-שמאל 61 מנדטים, ואפילו יותר, לא היה לפיד נותן את ידו לחילופי השלטון, בגלל הצורך לשתף פעולה עם ה"חנין-זועביז". אך המשמעות הערכית חמורה שבעתיים: הדרה ופסילה של חברי כנסת המייצגים חמישית מאוכלוסיית המדינה בגלל ההשתייכות הלאומית של הנבחרים והבוחרים.

מכל בכירי מפלגות המרכז-שמאל רק אחת ויחידה - זהבה גלאון - התנערה במפורש מהפסילה ומההדרה. שתיקת האחרים היתה מביכה, אך לא ממש מפתיעה. המנהיג היחידי בתולדות המדינה שהיה מוכן לחתום על הסכם קואליציוני עם המפלגות הערביות היה יצחק רבין. כזכור, הנכונות הזאת לבסס את שלטונו גם על קולות של ערבים מילאה תפקיד לא מבוטל במסע ההסתה והדה-לגיטימציה הנורא ("אין מנדט לממשלה ללא רוב יהודי"), שהוביל לרציחתו. מאז גם במפלגתו שלו לא העזו לשתף פעולה עם ה"חנין-זועביז". אהוד ברק, שקיבל בבחירות הישירות של 1999 תמיכה עצומה במגזר הערבי, אף לא טרח להזמין את המפלגות הערביות למשא ומתן קואליציוני.

מובן שהפסילה וההדרה סותרות בעליל את שהובטח במגילת העצמאות על "שוויון חברתי ומדיני גמור", על "אזרחות מלאה ושווה" ועל "נציגות מתאימה" של הערבים בכל רשויות המדינה היהודית. בדיוק השבוע לפני 64 שנים, בט"ו בשבט תש"ט, נבחרה האסיפה המכוננת, שהיתה אמורה, על פי הנאמר במגילה, לעגן עקרונות דמוקרטיים אלה ואחרים (חופש דת, תרבות ולשון, איסור אפליה על בסיס דת, גזע ומין) בחוקה משוריינת. אלא שהאסיפה המכוננת (דווקא בתמיכת המרכז-שמאל ובהתנגדות הימין) מעלה בחובתה האמורה והפכה את עצמה - במהלך מפוקפק מבחינה משפטית ומוסרית כאחד - ל"כנסת", כלומר לפרלמנט רגיל, המתמקד בחקיקת חוקים ולא בכינון חוקה.

אמנם מאז נחקקו כתריסר חוקי יסוד, שנועדו כביכול להיות תחליף לחוקה, אך אף לא אחד מהם איננו מאזכר את הערכים שעל עיגונם ציוותה הכרזת העצמאות: אין בהם לא חופש דת ומצפון, לא חופש תרבות ולשון, וודאי שלא איסור על אפליה גזעית, אתנית ומגדרית. זאת ועוד: כאשר הציע בשעתו פרופ' אמנון רובינשטיין, מטעם סיעת מרצ, לחוקק חוק יסוד בנושא השוויון, התנגדה לכך הממשלה, והכנסת דחתה את הצעתו ברוב גדול.

חבל שלפיד איננו מבין, שערך השוויון - כמוהו כדמוקרטיה בכלל - איננו ניתן לחלוקה. מי שחושף את העובדה שלבו גס בערך הזה בהתייחסותו ל"חנין-זועביז", מאבד את הזכות המוסרית לתבוע את כיבוד ערך השוויון מהחרדים או מכל מגזר אחר.

לפיד מתריע, בצדק, על כך שהעדר תהליך מדיני עם הפלסטינים בשטחים יגזור עלינו בידוד וניכור בינלאומי. ואולם התבטאותו המזלזלת והמדירה כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל ונציגיהם בכנסת מסוכנת לא פחות ליחסינו עם העולם. זה נכון שבעתיים בפתח הקדנציה השנייה של הנשיא ברק אובמה, שעצם בחירתו מסמלת את מחויבות ארצות הברית לערך השוויון בכלל והשוויון הפוליטי בפרט.

ירושלים, 27.01.13

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".