להציל את מורשת קירשנבאום

מדהים ועגום להיווכח כיצד רבים מהמתאבלים על מוטי קירשנבאום, המעלים על נס את תרומתו הייחודית והמכרעת לבניית השידור הציבורי האיכותי בישראל, אדישים לחורבנה של רשות השידור, שהיתה ועודנה הפלטפורמה החיונית לקיומו של השידור הזה.

קירשנבאום לא היה יכול להיאבק בהצלחה על מיצוי ערכיו ועל ביצור עצמאותו של השידור הציבורי, ללא כיפת הברזל שפרס מעל ראשו חוק רשות השידור. החוק הזה, שנחקק לפני כ–50 שנה, העניק הגנה אפקטיבית לעיתונאים מפני הדחה או תכתיבים שאין להם הצדקה מקצועית, והסמיך את בג"ץ ואת בתי הדין לעבודה לסכלם. בזכות החוק הזה יכול היה, למשל, המנכ"ל הראשון של הטלוויזיה, שמואל אלמוג, להורות על שידורים בשבת, בניגוד להוראתה המפורשת של ראש הממשלה גולדה מאיר. בזכותו גם יכולתי אני להשיג צו מבית הדין לעבודה, שימנע את הסרת תוכניתי מלוח השידורים ברשת ב'. על התקדים המשפטי הזה הסתמכו לימים גם שדרנים ושדרניות אחרים, כדי לסכל את סתימת פיותיהם.

חוק זה הוא שאיפשר למוטי קירשנבאום לשרוד כמנכ"ל רשות השידור בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, ולגבות את איילה חסון כאשר חשפה את החשדות הפליליים נגד בכירי אותה ממשלה, בפרשת בראון־חברון. בגלל הגנת החוק לא יכול היה יד ימינו של נתניהו אז, אביגדור ליברמן, להדיח את קירשנבאום ולהגשים את שאיפתו להחליפו ב"מישהו בראש שלנו".

ואולם, ממש בשבועות האחרונים הצליח נתניהו להשלים את ריסוקו של חוק רשות השידור, ועמו את ריסוקה המוחלט של ההגנה שסיפק לעיתונאים שמחויבים לחזונו של קירשנבאום על שידור ציבורי עצמאי. בכך סלל את הדרך הקלה והקצרה לחיסולו.

זרעי הריסוק נזרעו כבר בימי ממשלת נתניהו הקודמת, כששר האוצר יאיר לפיד הצהיר בזחיחות על החתימה שלו ושל שר התקשורת גלעד ארדן כעל "תעודת הפטירה של רשות השידור". רבים מהעיתונאים המספידים כיום את קירשנבאום הריעו להכרזה הזאת. לא הפריע להם שאותה "תעודת פטירה" גזרה פיטורים שרירותיים, ללא זכות שימוע או ערעור, על כל עיתונאי הרשות, לרבות המצטיינים שביניהם, ובהם חתני פרס ישראל, פרס "אמת" ופרס סוקולוב.

לא רק ערלות־לב היתה בבסיס החקיקה העריצה שהכשירה את הפיטורים הברוטליים הללו, שאין להם אח ורע בשום מדינה דמוקרטית, אלא גם — ובעיקר — כוונה זדונית לאפשר להיפטר, ללא צורך בהנמקה משפטית, דווקא מאותם עיתונאים מנוסים, דעתניים וביקורתיים, שממש כמו קירשנבאום בשעתו, מתעקשים להיאבק על חירות הביטוי, וזכותו של הציבור לדעת.

כדי לטהר את השרץ ולתרץ את הבלגתם (ולעתים אף ברכתם) על החקיקה האנטי־דמוקרטית הזאת, היו עיתונאים שכתבו על "ד־נ־א רקוב" המקנן כביכול ברשות, שמצדיק ואף מחייב את הרחקתם של עובדיה הנגועים בו. אילו נכתבו דברים דומים על כל קבוצה אחרת במדינה, הם היו מוקעים בצדק, כהסתה גזענית. מוטי קירשנבאום לא היה שותף להסתה המכוערת הזאת, להיפך: גם בימיו בערוץ 10 הוא חזר והצהיר שהוא ממשיך לראות בערוץ הראשון את ביתו, ואף הדגיש שהד־נ־א של רשות השידור הוא בדמו. הוא אף התבטא בחריפות — בתוכניתו ובבימות אחרות — נגד החקיקה הדרקונית לסגירת הרשות ולפיטורי עובדיה.

אין לכחד שהיו תופעות חמורות של סיאוב מקצועי, ניהולי וארגוני ברשות השידור, אך לא הד־נ־א הפגום־כביכול שלה ושל עובדיה אחראים לאלה, אלא המינויים והתכתיבים שכפה עליה מבחוץ הדרג הפוליטי. העובדים לא היו מחוללי הפוליטיזציה הממארת הזאת, אלא קורבנותיה, וגם היחידים שנאבקו ונאבקים בה. הפיטורים הגורפים רק מסייעים לפוליטיזציה, משום שהם מאפשרים להדיח את העיתונאים המקצועים והביקורתיים ולמנות במקומם מלחכי פנכה.

והוא הדין בביטול הפופוליסטי של אגרת רשות השידור. הוא נועד כנראה בעיקר לסלול את דרכו של השר גלעד ארדן להצלחה בפריימריס, אך העצים את כוחם ההרסני של הפוליטיקאים לשלוט בשידורים. 13 שופטי בג"ץ קבעו לפני כ–20 שנה פה אחד, כי האגרה היא הערובה הטובה ביותר לאי־תלותה של רשות השידור בשלטון, משום שלא הוא מתקצב אותה, אלא האזרחים עצמם.

בנימין נתניהו דווקא היטיב להבין זאת. כבר כאשר כיהן כשר אוצר בממשלתו של אריאל שרון, הוא יזם חקיקה לקיצוץ דרסטי באגרה, כדי שלא תכסה את כל הוצאות רשות השידור, ובכך הבהיר לקברניטיה, כי תפקודה התקין תלוי ברצונו הטוב להשלים את החסר מתקציב המדינה. עם ביטול האגרה התלות הכלכלית של השידור הציבורי ברצון הטוב של נתניהו וממשלתו מוחלטת.

רק לאחרונה נוכחנו עד כמה התלות במימון ממשלתי קטלנית לחופש הביטוי, כאשר שרת התרבות איימה לנתק את צינור החמצן הכלכלי לתיאטראות שיציגו מחזות שתכניהם אינם לרוחה. סביר שאיומים דומים יישמעו כלפי המנהלים והעיתונאים ב"תאגיד השידור הישראלי" החדש, אם תוכן השידורים לא יישא חן בעיני ראש הממשלה. חוששני שבנסיבות הללו, לא יתאפשר גם לעיתונאים הגונים המחויבים בכל מאודם למורשת קירשנבאום להציל אותה מכיליון.

ירושלים, 06.10.15

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".