לא סערה בכוס תה

תקיפתו של ח"כ אחמד טיבי בעת שהשתתף בהפגנה למען זכויות הבדואים בבאר שבע, רחוקה מלהיות רק סערה בכוס תה. נראה שאין לנתקה ממסע השיסוי והדה־לגיטימציה שמנהלים הח"כים רוקחי חוק העמותות נגד מבקריה של מדיניות הממשלה בכלל, ונגד המוחים על פגיעתה בזכויות האדם והאזרח בפרט. מי שמבקש להטיל סנקציות חוקיות על מי שמשמיעים ביקורת פומבית וקולנית על ישראל, ומנמק זאת בכך שביקורת כזאת כמוה כחתרנות עוינת ובגידה, בל יתפלא אם יימצא מישהו שיחליט להעניש ולהשתיק גם במו ידיו את אותם "חתרנים" ו"בוגדים".

כבר היו דברים מעולם. ב–1996 התיז איש הימין הקיצוני ישראל לדרמן תה חם בפניה של ח"כ יעל דיין, שאף היא היתה מזוהה עם מאבקים למען זכויות אדם. אך גם זו לא היתה התקיפה הראשונה של נבחר ציבור בגלל דעותיו. לפני 45 שנים, ארבעה חודשים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, תקף ניצול השואה אברהם בן משה בסכין את חבר הכנסת הקומוניסטי מאיר וילנר, שהיה מן הראשונים להחשיד את צה"ל בפשעי מלחמה נגד הפלסטינים בשטחים, ולקרוא לנסיגתו המיידית שם. הדוקר הועמד לדין, ובפני בית המשפט הוצגו ציטוטים מפי ח"כים מהימין, שבהם האשימו את וילנר בהכפשת צה"ל ובהזדהות עם האויב. סניגורו של בן משה טען שהוא הושפע מההאשמות הללו, וכי לא התכוון לרצוח את וילנר אלא רק "להענישו" על "בוגדנותו".

בית המשפט המחוזי אמנם הרשיע את תוקפו של וילנר, אך הפגין כלפיו אהדה וציין כי "אפשר להבין לרוחו"(!). הפרקליטות התקוממה על האהדה הזאת והזהירה בערעורה לבית המשפט העליון, ש"יש בכך לפתוח פתח רחב להתפשטות השימוש בשיטת ההפחדה והטרור כאמצעי לגרימת תמורות פוליטיות". נשיא העליון אז, שמעון אגרנט, קיבל את הערעור וקבע שתקיפת ח"כ בגלל עמדותיו הביקורתיות היא "פגיעה ביסוד מקודש של הדמוקרטיה הישראלית" ו"בציפור הנפש" שלה. הוא הדגיש כי יש לנקוט "גישה עונשית מרתיעה, למען לא יתפשטו ולא יתרבו מעשים מסוג זה, שאם לא כן יהיה הדבר בנפשו של שלטון החוק".

ואולם נראה שהעונש שנגזר על הדוקר - שנתיים מאסר בפועל - לא היה מרתיע דיו. כעבור שש שנים שוב הותקף ח"כ וילנר - הפעם בתוך מליאת הכנסת עצמה. שלושה ח"כים מהליכוד התנפלו עליו והיכו אותו, כאשר טען בנאום מעל הדוכן שהסירוב לסגת מהשטחים הוא שהמיט עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים ואת נפילתם של אלפי חיילים.

ב–40 השנים שחלפו מאז, חלה כידוע הסלמה הן בשיסוי כלפי נבחרי ציבור בגלל עמדותיהם, והן באלימות שהוליד השיסוי הזה, והיא הגיעה לכדי רצח ראש ממשלה. אך מתברר שגם 18 שנים לאחר הרצח, הלקח לא נלמד, וההתלהמות בימין הקיצוני, המדביקה תווית מתירת־דם של "בוגדים" ליריביו, בעינה עומדת.

יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ראוי לשבח על הגינוי הנחרץ של הפגיעה בח"כ טיבי. ואולם, בגינוי אין די. חיוני לייבש את זרם החקיקה, שנועדה לעשות דה־לגיטימציה לכל מי שחושפים ומבקרים עוולות והפרות של זכויות אדם מצד ישראל, שכן זרם עכור זה הוא המזהם עכשיו את מדמנת ההסתה שממנה צומחים גידולי הפרא הממאירים של האלימות הפוליטית.

ירושלים, 24.12.13

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".