• משה נגבי

לא יעבור את בג"ץ

עודכן: 4 בספט׳ 2020


יוזמת החקיקה, שנועדה "לצנזר" את ממצאי חקירות המשטרה נגד ראש הממשלה, ולאסור על חוקריה לסכם, ובעיקר לפרסם, את דעתם המנומקת על משקל הראיות שאספו, ספגה ביקורת מוצדקת בגלל פגיעתה האנושה בשוויון בפני החוק. ואולם, חמורה ומקוממת לא פחות היא פגיעת החקיקה בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת. יתרה מזאת: דווקא הפגיעה הזאת סותרת פסיקה תקדימית ועקרונית של בית המשפט העליון, ולפיכך מצדיקה ואף מחייבת להעמיד את החקיקה הדראקונית האמורה במבחן בג"ץ.

הפסיקה התקדימית, מ–2004, עסקה אף היא בניסיון "לצנזר" חוות דעת רשמית על ראיות לשחיתות של בנימין נתניהו. היא נגעה לחשדות שהוא ורעייתו קיבלו שירותים פרטיים מקבלן ההובלות אבנר עמדי, וניסו להטיל את התשלום תמורתם על קופת המדינה. ה"צֶנזור" באותה פרשה היה לא אחר מהיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. הוא סגר את התיק בנימוק שאין ראיות מספיקות נגד בני הזוג. זאת בניגוד להמלצת פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שסברה — כמו המשטרה — שיש תשתית ראייתית להאשימם בניסיון לקבל דבר במרמה, ואת בנימין נתניהו לבדו גם בהפרת אמונים.

רובינשטיין סירב לבקשת "הארץ" לחשוף לציבור את פרטי ההמלצה שדחה ואת נימוקיה, בטענה שאין חובה לפרסם פרטי המלצות פנימיות ובלתי מחייבות על העמדה לדין, שניתנו לפני החלטתו הסופית, וכי פרסום כזה אף עלול לשבש את עבודת מערכת האכיפה. סניגוריהם של בני הזוג נתניהו, יעקב וינרוט ויהודה וינשטיין, תמכו כמובן ב"צנזורה" וטענו שפרסום נימוקי ההמלצה להעמיד לדין יגרום עוול למרשיהם ואף יפגע בפרטיותם.

ואולם, בית המשפט העליון, בהרכב מיוחד של שבעה שופטים, קיבל את עתירת "הארץ", ופסק שזכות הציבור לדעת על שליטיו, כפי שהיא מעוגנת בחוק חופש המידע, מחייבת את היועץ לפרסם לא רק את "השורה התחתונה" של המלצה להעמיד לדין, אלא גם את תמצית תוכנה ונימוקיה. שישה משבעת השופטים, בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליהו מצא, קבעו, חד וחלק, כי נתניהו, "כמי שבזמן הרלוונטי כיהן כראש הממשלה, איננו יכול להישמע בטענה כי פרטיותו תיפגע".

ואכן, כפי שהדגיש אז בית המשפט, זכותו החוקתית של הציבור לדעת על טיבן, משקלן ומהותן של הראיות שהצטברו בחקירה נגד ראש הממשלה, וחומרת החשדות שעולים מהן, איננה תלויה כלל בשאלה אם היועץ המשפטי מחליט על הגשת כתב אישום. והוא הדין באשר לפרשיות הנוכחיות. גם אם היועץ אביחי מנדלבליט יחליט לסגור את כל תיקי החקירה נגד נתניהו, זכאי כל אזרח להחליט לעצמו ובעצמו, אם החשדות והראיות נגד נתניהו, אף אם לא חצו, לדעת היועץ המשפטי, את הרף הנדרש מבחינת הדין הפלילי, פוסלות אותו מבחינה מוסרית וערכית מלהתמיד במשרתו הרמה. ברור שהאזרח־הבוחר לא יהיה מסוגל לקבל החלטה מושכלת כזאת, אם סיכום וניתוח החשדות והראיות לא יתפרסמו.

כבר לפני 55 שנים, בתקדים הראשון שבו הכיר בג"ץ בחשיבות ובתוקף המשפטי של זכות הציבור לדעת, הסבירו השופטים, שמימוש הזכות הזאת הוא בעצם מה שמבדיל בין אזרח חופשי, שיכול לשפוט את נבחריו ולחרוץ את גורלם הפוליטי על פי טיב מעשיהם ומחדליהם, לנתין בדיקטטורה, שהסתרת מידע על המעשים והמחדלים הללו שוללת ממנו את היכולת האמורה: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך, זהו חשבון הנפש של השלטון בכל מדינה דמוקרטית, בעוד אשר המשטר הרודני, העומד כביכול למעלה מן הביקורת, מעוניין לשם קיום המשטר לכסות ולחפות על מעלליהן הרעים של רשויותיו".

והרי זו בדיוק מטרתה של הצנזורה על ממצאי חקירת המשטרה ומסקנותיה — לכסות ולחפות על מעלליו הרעים של השלטון, ובכך היא מאיימת להפוך את אופיו מדמוקרטי לרודני. יש יסוד להאמין ולקוות ששופטי בג"ץ של היום ערים ומודעים לאחריותם לסכל את מימוש המטרה הבלתי חוקתית הזאת.

פורסם באדיבות עיתון "הארץ"

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול