כן, לערוף ראשים

בדמוקרטיה אמיתית האחראים לכישלונות אינם ממשיכים להנהיג. אם אי אפשר לסמוך עליהם או על הציבור, אין מנוס מוועדת חקירה ממלכתית שתכפה את מיצוי אחריותם האישית

לא רק חיילי המילואים מתקשים לראות בוועדת וינוגרד תחליף אמין לוועדת חקירה ממלכתית. גם שופטי בג"ץ הפגינו את מורת רוחם מהמצב שבו הנחקר ממנה את חוקריו. השופטת אילה פרוקצ'יה הביעה ספק אם ועדת בדיקה יכולה לבדוק "כשל מערכתי גדול, אירוע קולוסלי", כשמי שמהווה אוביקט מרכזי לחקירה הוא הממשלה שמינתה את הוועדה.

ברק לא קיבל את הטיעון שאסור לו "לערוף את ראשיהם" של פוליטיקאים, משום שפריווילגיה זו היא של הבוחרים בלבד. "משפט הציבור", הצהיר, "אינו מחליף את המשפט הציבורי". אך הממסד הפוליטי מתנכר למורשת הערכית הזאת. הנשיא משה קצב איבד את יכולתו להקרין יושר ויושרה, אך לא הוא עצמו וגם לא הכנסת מסיקים את המסקנה המתחייבת. והוא הדין, כמובן, בהתנהגות קברניטי מלחמת לבנון השנייה.

הפעם, לא רק שאנו נתקלים בגילוי בוטה במיוחד של העדר Accountability, אלא שלראשונה נעשה ניסיון ציני להפוך נקודת תורפה זו ל"אידיאולוגיה". מסבירים לנו שצריך אמנם להפיק לקחים, אך אסור בשום אופן "לערוף ראשים", משום שהדבר ימנע את השיקום החיוני. אך האם תיתכן בכלל הפקת לקחים, והאם יש סיכוי לשיקום אם לא "ייערפו ראשים" ואם לא תישלל האופציה לשוב ולהיכשל?

וזה מחזיר אותנו למורשת ברק. בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית על טבח סברה ושתילה, הסביר ברק שאסור לשחרר את הדרג המדיני והצבאי מ"לתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות... על היעדר תשומת לב ראויה... ועל מעשים שנעשו בפזיזות, ברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי ראיית הנולד".

כיצד מממשים את מיצוי האחריות האישית? עדיף, כמובן, שמי שנכשל, יתפטר. אם הוא לא עושה זאת, רצוי שהציבור יתבע זאת ממנו. אלא שגם בציבור נשחקה תודעת הכורח במיצוי האחריות האישית. יכולנו להיווכח בכך עוד הרבה לפני הנוכחות המאכזבת במאהלי המחאה של התנועה לאיכות השלטון והמילואימניקים. הוקעת אריאל שרון על ידי ועדת חקירה ממלכתית כמי שכשל במלחמת לבנון הראשונה, ואפילו החיזוק שנתנה מערכת המשפט לטענה ששרון הוליך בכחש את מנחם בגין, לא מנעו מהציבור לבחור בו פעמיים לראשות הממשלה.

אם אי אפשר לסמוך, לא על הקברניטים עצמם ולא על הציבור, אין מנוס מוועדת חקירה ממלכתית שתכפה את מיצוי אחריותם האישית. יש אמנם הטוענים שהמזור הוא בחינוך, של המנהיגים ושל הציבור, למיצוי האחריות האישית. הבעיה היא שחינוך הוא תהליך ממושך, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו להפקיר את גורלנו בידי קברניטים כושלים, עד שתהליך זה יבשיל.

כמו כן, אין בהכרח סתירה בין חינוך לאחריות אישית לבין אכיפת אחריות זו על ידי ועדה ממלכתית. אדרבה: רק מיצוי עקבי של האחריות האישית על ידי גוף משפטי יטמיע את התובנה, שהמצב שבו האחראים לכישלונות קטלניים ממשיכים להנהיגנו הוא בלתי נסבל בדמוקרטיה מתוקנת, וכי הצורך להדיחם הוא בנפשנו.

הכותב הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית

פורסם ב-08.10.2006 באדיבות עיתון "הארץ".