יעלון בשירות האספסוף החרדי

 תקיפת חיילים חרדים בירושלים עוררה זעזוע נרחב, אך נראה שאת המכה הכואבת באמת הם ספגו דווקא משר הביטחון משה (בוגי) יעלון, כאשר זה הודיע לבג"ץ כי הוא שוקל לבטל צווי גיוס שכבר הוצאו לאלפי צעירים חרדים אחרים. בכך נכנע לוחם הסיירת המהולל ללא תנאי לרצונם של קנאי הדת שבהשראתם פעלו תוקפי החיילים, וגרוע מכל – הוא נטע בקנאים את התחושה המסוכנת שאלימותם ואיומיהם למנוע בכל מחיר את הגיוס השיגו את מטרתם. מנגד הוא הבהיר לחיילים המותקפים ולמשפחותיהם, כי אין שמץ של סיכוי שהמדינה תאכוף את חובת השירות על כלל הצעירים בחברה החרדית, ובכך תחלץ את המתגייסים ממיצובם הנואש כמיעוט נרדף ומוקצה בתוכה.

הכניעה המבישה הזאת לקנאי הדת, המציבים את גירסתם הקיצונית לתורה מעל לכל ערך אחר, התחוללה ימים אחדים לפני ט' באב, המועד שבו בשל קנאות דומה חרב קיומו הריבוני של עם ישראל בארצו למשך אלפיים שנה. כמאמר חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". אך גם אם נקווה שהכניעה הפעם איננה מבשרת חלילה חורבן לאומי, היא בוודאי צופנת בחובה את הרס הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל.

חשוב להזכיר: צווי הגיוס לאלפי הצעירים החרדים נועדו לממש את החלטת בית המשפט העליון שאסר על אפלייתם לטובה של תלמידי הישיבות לעומת צעירים אחרים, וקבע כי אפליה זו היא לא רק בלתי חוקית אלא אף בלתי חוקתית. ויתור על מימוש הצווים הוא איפוא ויתור על אכיפת שלטון החוק ועקרונות משטרנו החוקתי. ויתור כזה הוא כמובן פסול בכל מקרה ובכל תנאי, אך הוא פסול שבעתיים כאשר הוא נעשה על רקע איומים גלויים של הקנאים לסכל את ביצוע הצווים, ומעשי בריונות שלהם כלפי מי שמקיימים את חובתם החוקית להתגייס. בג"ץ התריע בשעתו שבמדינת חוק ובדמוקרטיה חפצת חיים אסור להעניק "פרס לאלימות וזכות וטו לאספסוף". והנה, שר הביטחון בכבודו ובעצמו מעניק לכאורה לקנאים החרדים, ולאספסוף האלים הפועל בשירותם, זכות וטו על אכיפת השוויון בפני החוק, ועל מימוש פסיקת בג"ץ.

הנשיא החמישי של בית המשפט העליון, ד"ר משה לנדוי, נודע ברתיעתו העקרונית מאקטיביזם שיפוטי בכלל ומהתערבות בג"ץ במחלוקות פוליטיות טעונות בפרט. אך רתיעה זו לא מנעה ממנו להתערב – ובגדול – כדי למנוע כניעה של רשויות המדינה לפורעי חוק בכלל, ולעבריינים בשם התורה בפרט. כך, כאשר ציווה על הצבא לפנות ולפרק התנחלות שהוקמה על אדמה פלסטינית בפרשת "אלון מורה", וכך גם כאשר ציווה על המשטרה לאכוף את החוק ביד ברזל על מתפרעים חרדים. כאשר ביקש בשעתו שר החינוך לבטל את ההיתר לחפירות ארכיאולוגיות בהר הבית, בגלל פסק הלכה של הרבנות הראשית ובשל החשש מאלימות חרדית, הזהיר לנדוי כי כניעה כזאת לתכתיב של רבנים, משמעותה הפיכת הדמוקרטיה שלנו לתיאוקרטיה, וכפה על השר לחדש את ההיתר.

וכך קבע אז הנשיא לנדוי בהחלטתו: "אכן יש ויש צורך בסובלנות ובסבלנות ובהתחשבות ברגשות הזולת, אבל אין להיכנע בשום אופן ללחץ של הפגנות בלתי חוקיות ואלימות מצד חוגים קיצוניים המבקשים לכפות בדרך זו את רצונם על רשויות המדינה. זוהי חרב פיפיות מסוכנת עד למאוד, העלולה להסגיר את המוסדות הציבוריים לידי הטרור של הרחוב. מדינה שבה כל־דאלים־גבר הורסת עצמה מבפנים".

מי שבידיו הסמכות והחובה למנוע את הכניעה הממארת של הממשלה ל"לחץ של הפגנות בלתי חוקיות ואלימות מצד חוגים קיצוניים המבקשים לכפות את רצונם על המדינה", הוא היועץ המשפטי לממשלה. שר הביטחון לא היה יכול להודיע לבג"ץ כי הוא "שוקל" את ביטול צווי הגיוס אלא באמצעות פרקליטות המדינה הכפופה ליועץ המשפטי.

היועץ, יהודה וינשטיין, היה אמור להבהיר לשר יעלון שאסור לו למסור הודעה כזאת לבג"ץ, משום שכמוה כהנפת דגל לבן אל מול פורעי החוק. הרי היועץ עצמו התריע שהצעת החוק שמבקשת להעביר הממשלה, ושבגללה מבקש השר לבטל את צווי הגיוס, פוגעת בערך השוויון. אלא ששוב נכשל וינשטיין בהבנת ההבדל המהותי והחיוני בין תפקידו של עורך דין פרטי, שאמור להעביר לבית המשפט בהכנעה כל הודעה של לקוחו, לבין זה של היועץ המשפטי לממשלה, שמחויב למנוע מן השרים פגיעה בערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק. בכך שהתיר לפרקליטות להעביר את הודעת השר לבג"ץ, הפך, לכאורה, ראש מערכת אכיפת החוק בישראל, לשותף בערעור יסודותיה.

ירושלים, 15.07.13

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".