• משה נגבי

ינון מגל והאור המחטא של פייסבוק

עודכן: 4 בספט׳ 2020


פרשת ינון מגל מוכיחה, שמכתמו של השופט היהודי־אמריקאי לואיס ברנדייס "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר", תקף גם לגבי פרסומים ברשתות החברתיות. גם בהן פרסום מבייש, "שיימינג", המוקיע בכיר שניצל לרעה את מעמדו, לא רק שאינו דבר מגונה, אלא הוא הערובה הטובה ביותר להפסקת מעלליו הפסולים של הבכיר ולהענשתו.

שר החינוך נפתלי בנט אמר שדינו של מגל לא צריך להיחרץ "בכיכר הפייסבוק", אלא על ידי רשויות החוק. ואולם, בלי הפרסומים ב"כיכר הפייסבוק" לא היתה ניתנת האופציה לרשויות החוק לחקור את התנהגותו של מגל, והוא היה יכול להמשיך להטריד נשים באין מפריע.

זאת ועוד: בדמוקרטיה מתוקנת זכאים הבוחרים לחרוץ את דינו הפוליטי של נבחר ציבור לא רק על פי אמות מידה פליליות, אלא גם על פי ערכיו, כפי שהם משתקפים בהתבטאויותיו, בהתנהגותו ובמעשיו.

גם אם מגל לא יורשע בפלילים, רשאים הבוחרים, שהתבטאויות ומעשים אלה מקוממים אותם, לחרוץ את דינו לשבט, ולהכריע שאיננו ראוי להיות מחוקק. ללא הפוסטים של רחלי רוטנר וחברותיה בפייסבוק, לא היה שום סיכוי שמגל ייתן את הדין על התנהגותו, לא במישור הציבורי וגם לא במישור הפלילי.

קובלנות של עברייני מין על כך שדינם נחרץ בתקשורת אינן חידוש של עידן הפייסבוק. מבצעי האונס הברוטלי של הילדה בת ה–14 בקיבוץ שומרת, לפני שנות דור, התלוננו גם הם על שנערך להם "משפט על ידי העיתונות".

תלונתם היתה מופרכת. נכון שראיון טלוויזיה עם הילדה האומללה הוביל להחלטה של פרקליטת המדינה, דורית ביניש, להעמיד לדין את הצעירים שהתעללו בה, וביקורת בעיתונות המריצה את הפרקליטות לערער לבית המשפט העליון על זיכויים בבית המשפט המחוזי, אך יש להבדיל בין שפיטה הנעשית על ידי העיתונות — שהיא פסולה — לבין שפיטה בזכות העיתונות, שהיא מבורכת.

לא העיתונות הרשיעה את הנאשמים משומרת אלא שופטי בית המשפט העליון מאיר שמגר, מישאל חשין ואליעזר גולדברג, והם עשו זאת לא על בסיס הראיון בטלוויזיה או הביקורת העיתונאית, אלא בהסתמך על נימוקים מלומדים שפורטו על פני עשרות עמודים. העובדה שפרסומים בתקשורת נתנו לשופטים הזדמנות לכתוב את התקדים, שביצר את ההגנה על כבודן של נשים וחירותן, צריכה להיזקף לזכות התקשורת ולא לחובתה.

ה"שיימינג" של ינון מגל צריך להיזקף לזכות רוטנר, ולא לחובתה. רק הודות לפרסום שלה העזו עוד נשים לפרסם עדויות על התנהגות מגל, וכך התניעו את הבדיקה המשטרתית. באחרונה הדגיש בית המשפט העליון, שפרסום זהותו של חשוד בעבירה תורם לגילוי עבירות נוספות שבהן היה מעורב. השופט יורם דנציגר כתב, כי זה "רלוונטי ביתר שאת כשמדובר בעבירות מין בכלל, וכשמדובר בעבירות מין שבוצעו תוך ניצול יחסי סמכות ותלות בפרט".

הטענה שהיה על רוטנר וחברותיה להתלונן נגד מגל במשטרה היא מקוממת. בנסיבות שבהן ניצבים במשטרה — ובהם ראש יחידת החקירות המובילה שלה — חשודים בניצול מיני של נשים, וקצינת משטרה מעידה שמפקדיה חיפו על הטרדתה המינית, טבעי שנשים חוששות להתלונן במשטרה, ומעדיפות להוקיע את תוקפיהן במרחב הציבורי.

החוק קובע שפתיחת חקירה איננה מותנית בהגשת תלונה, אלא בכך שלמשטרה "נודע" על חשד לעבירה. כלומר, פרסום ברשת על חשד הוא עילה לגיטימית לפתיחת חקירה נגד החשוד.

הפרסומים נגד מגל חייבו ועודם מחייבים חקירה. החוק אוסר על "התייחסות מבזה או משפילה לאדם ביחס למיניותו", ורואה בהתייחסות כזאת הטרדה שדינה שנתיים מאסר. הדברים ששמעה רוטנר מפי מגל נופלים לכאורה בגדר העבירה הזאת. העדויות של חברותיה על ליטופים ונשיקות בלתי רצויים מעוררות חשד למעשים מגונים, מהסוג שהורשע בו בשעתו השר לשעבר חיים רמון.

ואולם, ה"שיימינג" של מגל מוצדק בעיקר בגלל המסר הערכי הגלום בו: אדם שביזה והשפיל נשים, ראוי שיהיה מבוזה ומושפל בעצמו.

נראה שהמסר הזה נחוץ לא רק למערכת הפוליטית, אלא גם לתקשורת. כזכור, מגל היה העורך הראשי של אתר "וואלה", ומעדויות של עיתונאיות עולה החשש, שהשוביניזם שלו התבטא לא רק ביחסו הגס אליהן, אלא במגמה להרבות בשימוש בתמונות וניסוחים סקסיסטיים באתר. חיוני שהאור המחטא שהביא לסילוקו של מגל מהפוליטיקה יביא גם להרחקה של מחפצני נשים מעמדות השפעה בכלי התקשורת.

ירושלים, 10.12.15

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".

5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול