חופש העיתונאי" מאת משה נגבי"
עודכן: 4 בספט׳ 2020
"מוקד האיום על חופש העיתונות, וממילא החזית של המערכה על מימושו, כבר אינם בהכרח במדינה, ברשויותיה ובחוקיה. מוקד חלופי ורב־עוצמה של איום על חירות העיתונות אותר בתוך ביתה פנימה, בעיקר בדמותם של הגורמים השולטים בה, קרי: הבעלים והמממנים של כלי התקשורת"
"צנזורה פרטית" - שינוי המיקוד במערכה על חופש העיתונות
עד כה עסקו פרקי הספר בהגבלות על חופש העיתונות שמקורן הישיר הוא ממלכתי, כלומר בחקיקת הכנסת או בחקיקה מימי המנדט הבריטי שנותרה על כנה, ובאכיפת החקיקה הלכה למעשה. בהגבלות הללו אכן התמקד המאבק המשפטי על חופש העיתונות במשך מאות שנים, בעולם הדמוקרטי כולו וגם בישראל. כפי שתואר לעיל, מערכת המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, התמקדה אף היא בריכוך ההגבלות שמקורן בחקיקה, כבר בפסיקה המהפכנית בבג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים.[1] כאשר דיבר השופט אגרנט באותה פרשה על קיומו של חופש העיתונות כזכות יסוד בדמוקרטיה שלנו, הוא התכוון בעיקר לחירותה של העיתונות כלפי השלטון, וראה בה ובחוקיה את האיום הדומיננטי על החירות הזאת.
ואולם בעשרות השנים האחרונות מתחזקת ההכרה בעולם הדמוקרטי כולו וגם אצלנו, שעל מנת להבטיח את חירותה של העיתונות הלכה למעשה, אין די בהגנה על חופש העיתונות מפני השלטון ומפני חוקים המְצֵרים את צעדיה. ואכן, דווקא במדינות הדמוקרטיות שבהן הושגה ומובטחת מידה סבירה של הגנה על החופש הזה, הבשילה התובנה שמוקד האיום על חופש העיתונות, וממילא החזית של המערכה על מימושו, כבר אינם בהכרח במדינה, ברשויותיה ובחוקיה. מוקד חלופי ורב־עוצמה של איום על חירות העיתונות אותר בתוך ביתה פנימה, בעיקר בדמותם של הגורמים השולטים בה, קרי: הבעלים והמממנים של כלי התקשורת. הללו, כך מתברר, נהנים מכוח עצום להגביל את הנגישות לבימות התקשורתיות שבשליטתם וגם את התכנים המתפרסמים בהן - והם משתמשים בכוח הזה כדי לצנזר, לעוות או להצניע מידע ודעות שאינם לרוחם, או שעשויים להזיק להם (למשל, לפגוע ברווחיהם).
כבר באמצע המאה שעברה היטיב ראש הממשלה הראשון דויד בן גוריון להצביע על הכוח הזה: "מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים והללו כותבים מה שהוא רוצה".[2] אחד המלומדים האמריקנים תיאר זאת מזווית אחרת: "יותר ויותר צנזורה פרטית מאפשרת דיכוי רעיונות בקשיחות וביעילות, ממש כמו הצנזור הממשלתי הגרוע ביותר".[3] ואילו מלומד בריטי הגדיר את בעלי כלי התקשורת כבעלי "סמכות הרישוי למחשבות" בתקופתנו, והתריע כי גם מי שרעיונות חדשים ורבי־ערך בוערים בקרבו לא יצליח לפרסמם ברבים, אם לא יתקבלו על דעתם של אותם בעלים.[4] ועדה ציבורית רבת יוקרה שחקרה באמצע המאה את סוגיית חופש העיתונות בארצות־הברית התריעה כי "ההגנה מפני הממשלה כיום אינה ערובה מספקת לכך שאדם שיש לו מה לומר ייהנה מן הסיכוי לומר זאת. הבעלים והמנהלים בעיתונות מחליטים אילו אנשים, אילו עובדות, איזו גירסה של העובדות ואילו רעיונות יגיעו אל הציבור".[5]
חופש העיתונות אינו רק החופש להתבטא ולהשמיע קול ודעה, אלא גם החופש לתקשר, כלומר להשמיעם כך שמרבית הציבור תהיה מסוגלת לקלוט אותו ולהגיב עליו. הנמכת עוצמת הקול עד כדי לחישה - כמוה כהשתקתו. ובתקופתנו, כאשר נחסמת הנגישות של בעל הקול לתקשורת ההמונים הנפוצה, הופכים דבריו, מבחינת הציבור, ללחישה בלתי־נשמעת.
להלכה אפשר לטעון שכוח "הצנזורה הפרטית" נחלש, ואולי אף נמוג, בעידן האינטרנט, משום שברשת יכול כל אחד לפרסם כל דבר. ואולם כפי שהראינו לעיל, בדיוננו המפורט בתקשורת המקוונת (פרק 10), "חופש הביטוי המוחלט" באינטרנט הוא במידה רבה מדומֶה. על מנת שקול מסוים לא רק יילחש בשוק הדעות והמידע, אלא יישמע ברמה ובצלילות, ייקלט בפועל באוזני אחרים וישפיע על השיח הציבורי באורח אפקטיבי, אין די בנגישות לפינה נידחת ברשת, אלא יש צורך בנגישות לאתר מבוסס יחסית, הנהנה מחשיפה ומאמינות. אתר מן הסוג הזה, כמוהו ככלי תקשורת קונבנציונלי, והשליטה במתפרסם בו נתונה בידי בעליו ומממניו. כפי שנאמר במחקרם של ברזילי וברזילי־נהון, "סטטיסטיקות עדכניות מלמדות שתשומת לבם של משתמשי האינטרנט מתרכזת ברובה במספר קטן ביותר של ספקי תוכן. [...] כדי שלחופש הביטוי תהיה משמעות מעשית של שיח והשפעה, על המשתמש באינטרנט לפרסם אצל ספקי תוכן בולטים במיוחד, ומספרם קטן יחסית". ואכן, לא בכדי דיברו שני החוקרים הללו על "הולדתה המחודשת" של הצנזורה באינטרנט, ונראה שדבריהם תקפים גם לגבי "הצנזורה הפרטית".[6]
כפי שיפורט להלן, קיים קושי חוקי ואפילו חוקתי להיאבק ב"צנזורה הפרטית", משום שהיא נסמכת על זכות הקניין של בעלי כלי התקשורת. הללו יכולים לטעון, במידה רבה של צדק, כי השקיעו הון עתק בעיתון שבבעלותם כדי להביע ולקדם את דעותיהם, ולפיכך לגיטימי שלא יקצו מקום יקר בעיתון לדעות סותרות. הם אף עשויים לטעון כי אילוצם לפרסם, בעיתוניהם - ועל חשבונם - מידע ודעות שאינם לרוחם, בעצם פוגע במימוש חופש העיתונות שלהם. אלא שחיוני "למנוע את המצב שמי ששולט מבחינה פיננסית בעיתונות ישלוט גם בדעותיו של הציבור", כפי שהתריעה שופטת בית הדין לעבודה אלישבע ברק, בהסבירה כי "חופש העיתונות, מבחינת הציבור, פירושו שהציבור לא יקבל רק אינפורמציה, וישמע רק דעות של בעל המאה, של בעל היכולת הפיננסית לנהל עיתון".[7]
מבקר תקשורת ידוע בארצות־הברית, א' ג' ליבלינג (Liebling), טען בשעתו, במכתם מפורסם, שחופש העיתונות מובטח רק לבעליו של אמצעי תקשורת ("Freedom of the press is guaranteed only to those who own one"). בעקבות הטיעון הזה נראה שמוטב לראות את המאבק ב"צנזורה הפרטית" כמאבק המתנהל בשמו של חופש העיתונאי ומחייב את ביצורו של חופש זה - ולאו דווקא כמאבק בשם חופש העיתונות. ואכן זוהי גישתה של מועצת אירופה, אשר הדגישה בהחלטותיה כי נוסף על שמירת חופש העיתונות יש להגן על חירות העיתונאי־הפרט (Freedom of the Journalist) מפני לחצים פנימיים שמקורם בעיתונות עצמה.[8] דברים דומים השמיע בשלהי המאה ה־20 נשיא מועצת העיתונות בישראל, עו"ד חיים צדוק: "אין סכנה או איום על חופש העיתונות בישראל שמקורם בהתערבות השלטונות; אבל קיימים איומים על חופש העיתונות, אשר מקורם בתוך העיתונות עצמה. [...] וקיים איום לחופש של העיתונאי היחיד למלא את תפקידו המקצועי על פי השקפותיו ומצפונו".[9] להלן יידונו איומים אלה על חופש העיתונאי ואופציות ההתמודדות עמם וההתגוננות מפניהם.
פגיעות בחופש העיתונאי - מניעים והשלכות
ל"צנזורה" שמפעילים הגורמים החולשים על העיתונות ולהתנכלויותיהם לחופש העיתונאי, יכולים להיות מניעים שונים, אך בכל מקרה השלכותיהן קשות ולעתים אף פטאליות.
לעתים המניע הוא זולתני (אלטרואיסטי). בעלי השליטה בכלי התקשורת מונעים מעיתונאיהם פרסום עובדה או דעה פלונית משום שלדעתם פרסומה יפגע בטובת הציבור או המדינה. דוגמה בולטת היא ההחלטה הקיבוצית של כל כלי התקשורת בישראל "לצנזר" דיווחים של כתבים צבאיים ישראליים על ריכוזי הכוחות של צבאות מצרים וסוריה בקווי הפסקת האש עם מדינת ישראל בשבוע שקדם לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־1973, אף על פי שהצנזורה הצבאית לא פסלה דיווחים אלה, וגם לא הייתה לה לכאורה עילה חוקית לפסול. הדבר נעשה בעקבות פנייה של ראשי המדינה ומערכת הביטחון ל"וועדת העורכים", כדי "לא להבהיל את הציבור". סביר לשער שפרסום הדיווחים האמורים היה עשוי להפחית מאווירת השאננות ואולי היה מביא לצעדי היערכות וכוננות מוגברים ומוקדמים יותר, שהיו חוסכים חיי חיילים רבים.[10]
"צנזורה פרטית" דומה היא האידיאולוגית. זו נועדה לקדם מדיניות ומדינאים שלדעת בעלי כלי התקשורת משרתים את טובת המדינה, ולחבל בקידום יריביהם. בשנות האלפיים מדברים בהקשר הזה על "אתרוגנות", וזאת בעקבות אמירה של העיתונאי אמנון אברמוביץ כי כלי התקשורת שומרים על ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כעל אתרוג - הם אינם מבליטים ומוקיעים את שחיתותו משום שהוא מקדם מדיניות של פינוי ההתנחלויות, שלדעתם היא נכונה.[11]
ככל שהתמסחרה התקשורת, וככל שהשתלטו עליה בעלי עסקים ותאגידים שמטרתם אינה מימוש זכותו של הציבור למידע או העשרת שוק הדעות, אלא בעיקר רווח, המניע ל"צנזורה" שהם מפעילים על העיתונאי נעשה אף הוא פחות אלטרואיסטי ויותר מסחרי־עסקי: מֵרוּב רווחים, ולחלופין - מזעור הפסדים. כך "מצונזרים" או מוצנעים דיווחים על מחדלים ועוולות של חברות אחרות שבבעלות המו"ל, ולא מתפרסמים דיווחים שהם למורת רוחם של מפרסמים גדולים. ידועה לשמצה ה"צנזורה" שהופעלה בשעתה בתקשורת האמריקנית על מחקרים בנושא הנזק הרפואי שבעישון סיגריות, במטרה לרצות את תאגידי הטבק ולהבטיח את המשך הרווחים מתקציבי הפרסום שלהם. "צנזורה" זו גרמה לעיכוב של שנות דור במוּדעוּת הציבורית לסכנות העישון וכן בנקיטת צעדי ההסברה ובחקיקה לצמצומן. לעיכוב הזה היה כמובן מחיר עצום ונורא בחיי אדם.[12]גם בישראל כבר גרם החשש מאבדן מוֹדעוֹת ורווחים בכלל לצנזורם של דיווחים או דברי ביקורת על מפרסמים גדולים.[13]
בשעתו התריע נשיא מועצת העיתונות חיים צדוק כי "קיימת סכנה שתינתן התחשבות מוגזמת לאינטרסים של המפרסמים הגדולים ולאינטרסים הכלכליים של העיתון עצמו או של המו"ל. זה עלול להיגרם על ידי חטא של עשייה או על ידי חטא של מחדל. השקפות מסוימות עלולות לקבל חשיפה מוגזמת, בעוד שעלולים להעלים נקודת ראות אחרת, שאיננה משרתת אינטרסים אלה".[14]
בעל שליטה בכלי התקשורת יכול לפגוע בחופש העיתונאי לא רק באמצעות "צנזורה" על מידע אלא גם באמצעות "צנזורה" על דעות העלולות לפגוע באינטרסים החומריים של בעלי העיתון, למשל תמיכה בדרישה להעלאות שכר. ואכן כבר נשמעה הטענה ש"בישראל הגענו למצב אבסורדי שבענייני כלכלה קיימת רק דעה אחת, לפחות על דפי העיתונות הפרטית. האם מישהו קרא שם אי־פעם מאמר בזכות העלאת השכר - להוציא שכרם של המנהלים למיניהם?".[15]ברור שיש בכך כדי לעוות ולנטרל את מנגנון שוק הדעות שקיומו, תפקודו ותפעולו אמורים להיות ייעודה ותכליתה של עיתונות חופשית.
"הצנזורה הפרטית" היא הדרך הבוטה ביותר לשיבוש תפקודו המקצועי של העיתונאי ולשיבוש שליחותה החיונית של עיתונות חופשית בדמוקרטיה, באמצעות האינטרסים המסחריים של בעל השליטה בכלי התקשורת. ואולם זו אינה הדרך היחידה. מוכרת התופעה שבה כדי להבטיח רייטינג, ולצדו הכנסות מפרסומות, נדרשים העיתונאים להימנע מדיווח "כבד" ומשעמם מדי, ועליהם לפשט ולרדד עד כמה שאפשר כל מידע וכל דיון ציבורי. וכך, כאשר מתחולל עימות של השקפות בנושא הרה גורל אשר האזרח־הבוחר אמור להכריע בו, העיתונות - במקום לסייע לו באמצעות עיסוק בניתוחן או למצער בפירוטן של ההשקפות ונימוקיהן - מעדיפה להתייחס לעימות כאל "מירוץ סוסים" או כאל "התאבקות בוץ", משום שהצגה כזאת מעצימה את הרייטינג. מתוך אינטרסים דומים מתקצר תדיר המלל של הידיעות והמאמרים לטובת תמונות וכותרות צעקניות, והעיתונאי נאלץ לעבוד במיטת סדום שבה עליו לתמצת כל סוגיה וכל דיון בסוגיה למלל קליט שלא אחת הוא מעוות לחלוטין את משמעותם. מאותם מניעים עצמם נאלצים עורכיו להציב בראש החדשות לאו דווקא את מה שחשוב לציבור לדעת, אלא את מה שיגרה את יצריו. וכך במקום information מקבל צרכן החדשות יותר ויותר "infotainment", כלומר תערובת של מידע ובידור.
אין מדובר בתופעה חדשה. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין אבחן כבר בשנת 1995, בריאיון עם פרופ' מארווין קאלב (Kalb) מאוניברסיטת הארווארד, עיתונאי ותיק ובעל מוניטין, כי "מסחור המדיה היה לגורם מרכזי בתיאור אירועים, בעיקר בישראל; ההשפעה של הרייטינג הטלוויזיוני על סיקור אירועים - ההשפעה הכלכלית - נעשתה גורם מכריע בדרך שבה סוגיות מוצגות לציבור. [...] השיקול המסחרי נעשה גורם מרכזי והוא משפיע על הפצת החדשות. [...] הוא יוצר תמונה לא־מאוזנת של האירועים בישראל". כדי להדגים זאת ציין רבין כי דיווחים על פיגועי טרור באותה שנה, אפילו כאשר לא היו קטלניים והמוניים, זכו לכותרות הגדולות פי שניים או שלושה מן הכותרות שבישרו על פרוץ מלחמת ששת הימים ב־1967. לדבריו, עורכיהם של כלי התקשורת הודו באוזניו כי ההצדקה לכותרות המנופחות והצעקניות הללו אינה בחשיבותן החדשותית, אלא בעיקר ביכולתן למכור יותר עיתונים.[16]נראה שמאז אותו ריאיון החריפה התופעה ביתר שאת.
הדעת נותנת שהסיקור הצעקני והמנופח הזה עלול, לא פחות מאשר צנזורה, לשבש את זכות הציבור לדעת, את השוק החופשי של הדעות, ועמם את ייעודו והצדקתו של הערך הדמוקרטי, שהוא הבסיס של חופש העיתונות. המקום המוקצה לעיסוק באקטואליה במדיה, בוודאי בעמודים הראשיים בעיתונים או בזמן שיא הצפייה בטלוויזיה, הוא מוגבל, וכאשר כותרות או תמונות צעקניות תופסות נתח גדול ממנו, מצטמצם המקום שנותר למידע ולדיון מיושבים, והללו מופיעים - אם בכלל - רק בשוליים.
פחות משמונה חודשים לאחר שהעניק את הריאיון הנוקב המצוטט לעיל, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר הקרויה מאז על שמו בתל־אביב. מן הסתם, לאווירה מזינת־ההסתה שהובילה לרצח תרמה התופעה שאותה היטיב לאבחן ולאפיין בריאיון - כותרות צעקניות ותמונות זוועה של פיגועי הטרור, התופסות את מקומם של דיווח ודיון ענייני על גורמי הטרור ומניעיו (או למצער, דוחקות אותם לשוליים), והדרך לנטרלם.[17]
ההתנכרות השיפוטית לחופש העיתונאי
בעוד בתי המשפט, ובראשם בית המשפט הגבוה לצדק, מילאו, כמתואר בספר זה, תפקיד גורלי ומכריע בהגנה על חופש העיתונות במתכונתו הקלאסית, ואפשר אף לומר כי המציאו אותו יש־מאין במשפט החוקתי הישראלי,[18]הם מתנכרים לצורך לגונן על חופש העיתונאי מול הגורמים והאינטרסים השולטים בכלי התקשורת שבו הוא מועסק, ובשוק התקשורת בכלל. הדבר קיבל ביטוי מובהק בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שקבע ש"ככל העובד העיתונאי", ולפיכך עיתונאי (לרבות עורך בכלי התקשורת) חייב, בעיקרון, לקבל בהכנעה את תכתיבי המעביד - קרי בעליו של כלי התקשורת - לא רק לגבי סדרי עבודתו ומשימותיו, אלא גם לגבי מה שיפרסם או לא יפרסם.
וכך, חד וחלק, ניסח זאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג:
רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלי עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואיננו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה. [...] אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי.[19]