התירו את דם המשפחה

רצח הילדים עדן ויהב גור בידי אביהם, אלי, חשף את הכשל המוסרי של הרשויות בהתמודדותן עם נגע האלימות במשפחה - במקום לעצור את הבעל האלים ולהשאירו מאחורי סורג ובריח עד למיצוי ההליכים נגדו, משלחים אותו לחופשי ומסתפקים בהוצאת "צו הרחקה", שאיש אינו מנסה אפילו לאוכפו; במקום לשלול לאלתר את חירותו של התוקף, לוחצים על קורבנו לוותר על חירותה ולהסכים לכלוא את עצמה במקלט לנשים מוכות. אם היא מסרבת - מטילים עליה אחריות מוסרית לתוצאות הנוראות.

אלמלא הכשל הזה, עדן ויהב היו עדיין בין החיים. מי שהחליט לוותר על מעצרו של אביהם - למרות התפרצויותיו האלימות - ולהמירו ב"צו הרחקה", חרץ את גורלם. כיצד לא הבינו המשטרה ובית המשפט שמי שאינו בוחל באלימות כלפי משפחתו לא יירתע גם מהפרת הצו, ואין שום דרך למנוע זאת ממנו? הרי כבר לפני כעשור הודה השר לביטחון הפנים אז, מעל דוכן הכנסת, כי בגלל מגבלות תקציב אין למשטרה כל יכולת לאכוף צווי הרחקה. בנסיבות אלו ברור שחתימה על "צו הרחקה" לבעל אלים, במקום על צו מעצר, כמוה כהתרת דמה של משפחתו.

צורם שהחרדים לשמירת חירותו של הבעל אינם מפגינים דאגה דומה לחירותה של קורבנו ומגנים אותה על סירובה להסתגר במקלט. אלימות במשפחה היא התחום היחיד שבו מעדיפים את הגבלת חירות הקורבן על פני הגבלת חירותו של הנאשם. זה כמובן בלתי מוסרי, אך העוול הכרוך בכך לקורבן אינו מוסרי בלבד. ההסתתרות במקלט פוגעת גם בפרנסתה. פרופ' אורי ינאי מהאוניברסיטה העברית בדק ומצא שהשהייה במקלט גוררת הפחתה ממוצעת של אלפי שקלים בהכנסתה החודשית של האשה. החוק שיזמה ח"כ זהבה גלאון, שלפיו יינתן מענק הסתגלות לאשה בצאתה מהמקלט, מרכך את הפגיעה הכלכלית אך אינו מבטיח כי מקום העבודה יישמר לה.

כיצד נסביר את הכשל המוסרי שמותיר את הבעל האלים חופשי? כפי שהתריעה המשפטנית ד"ר אורית קמיר, גם אוכפי החוק, ובהם בתי המשפט, מאמצים לעתים "עמדה שוביניסטית המתבטאת באהדה כלפי תחושת הבעלות והכבוד של גבר קנאי". על פי העמדה הזאת אפשר להבין את תסכולו של גבר שאשתו "העזה" למאוס בו, ולפיכך אין לעוצרו רק משום שנתן ביטוי אלים לזעמו. מחקר שעשו הסוציולוגית ד"ר דלית יסעור ועו"ד יעל לביא־אפרת העלה ש"שוטרים נמנעים מלעצור גברים מכים, משום שרבים מהם תופשים את התנהגותו האלימה של הגבר כהתנהגות לגיטימית וכתגובה טבעית". על פי אותו מחקר, יש גם שופטים הנוטים לראות בגבר האלים טיפוס "ילדותי וראוי לרחמים ולטיפול" לנוכח ה"פרובוקציות" וה"מניפולציות" של אשתו.

בעשור האחרון התנער בית המשפט העליון לחלוטין מן העמדה השוביניסטית האמורה ומן הסלחנות שהיא מולידה. הוא קבע כי אין עילה לשחרר בעל החשוד באלימות גם כאשר האשה המוכה מבקשת זאת. השופט מישאל חשין הסביר כי על בעל אלים לדעת "שיש דין ויש דיין, וכי מי שנוהג באלימות כמותו, מן הדין שיישב מאחורי סורג ובריח כדי שלא ימשיך ויסכן את זולתו; וייצא הקול מקצה הארץ ועד קצה שהנוהג באלימות במשפחה, אחת דינו, להיעצר ולהיאסר".

אלא שגם הקול הצלול הזה לא הצליח לרפא את הכשל המוסרי הממאיר. עשרות נשים כבר שילמו על כך בחייהן, וכעת הצטרפו אליהן גם עדן ויהב הקטנים.

ירושלים, 22.09.13

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".