הרוצחים עדיין חופשיים ומאושרים

יגאל עמיר בכלא, אך שותפיו הבכירים לרצח ראש הממשלה עודם חופשיים ומאושרים. עמיר עצמו העיד על אותם שותפים כבר בליל הרצח, כשאמר בחקירתו: "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח; רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב... לא הייתי פועל".

החוק הפלילי קובע כי מי שמשדל את זולתו לדבר עבירה "בשכנוע, בעידוד, בדרישה" נושא באחריות פלילית שווה לזאת של העבריין שאותו שידל. כלומר, הרבנים שהוציאו "דין רודף" על ראש הממשלה ובכך נתנו "גב" לעמיר הם רוצחים כמוהו, והיו אמורים אף הם להינמק בכלא כל חייהם. אלא שהם נותרו חופשיים, ומן הסתם גם מאושרים. מבחינתם, רצח ראש הממשלה היה פשע מושלם ומשתלם - הוא השיג את מטרתו, והם לא שילמו עליו שום מחיר.

האחריות למחדל המדהים של מתן חסינות לאותם רבנים רובצת בעיקר לפתח רשויות החוק. מדוע נכשלו? את ההסבר המשכנע היחידי שמעתי מפי הרב יואל בן-נון, הראשון שהוקיע את הרבנים שהתירו את דמו של יצחק רבין. כשנשאל הרב בן-נון מדוע לא פנה עם השמות של אותם רבנים למשטרה אלא לרבנות הראשית, השיב, כי למד לדעת שרשויות האכיפה פוחדות להתעסק אתם ועם חסידיהם הקנאים.

כלומר, יש כאן מלכוד נורא: כשמדובר ברב קיצוני שחסידיו קנאים, הרשויות פוחדות שאם ישפטו אותו על פסיקותיו תהיה התפרעות אלימה של חסידיו. אבל הרי רב קיצוני כזה, שחסידיו מוכנים לנקוט אלימות בשליחותו, הוא גם זה שפסיקתו יוצרת את הסכנה המוחשית ביותר להתרת דם. מתברר, אפוא, שהפחד שציין הרב בן-נון משתק את יכולת הרשויות להתמודד דווקא עם ההסתה מן הזן המסוכן ביותר, הזן שכבר חולל כאן רצח ראש ממשלה.

הפחד הממאיר הזה והכורח הקיומי להתגבר עליו היו צריכים לעמוד במוקד הטקסים בימי השנה לרצח רבין. במקום להדליק נרות ולשיר את "שיר הרעות" ו"שיר השלום", היה חיוני למחות על כך שהאחראים לרצח ראש הממשלה מהלכים חופשיים ולהתריע כי לדמוקרטיה שהרשויות פוחדות בה מהרוצחים במקום להיפך - אין תקומה. אך מארגני הטקסים העדיפו, רובם ככולם, להמיר את התמודדות הקשה עם לקחי הרצח בהתרפקות נוסטלגית על פועלו המפואר של הנרצח. אולי היתה כאן הדחקת הטראומה ואולי גם המארגנים פחדו לעורר את זעם הקנאים האלימים.

כך או כך, להמרה הזאת של טקסי הזיכרון לרצח בטקסי הנצחה לנרצח יש השלכות קשות. בסיכום דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על רצח רבין ציטטו הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, ופרופ' אריאל רוזן-צבי, את מאמר חז"ל "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג"; "חיוני", התריעה ועדת החקירה, "שנדע לבער תרבות רעה שקמה בתוכנו". אבל ההדחקה וההדרה של הרצח, מחולליו ולקחיו, מטקסי הזיכרון, מבטיחות שהתרבות הרעה ומפיציה ימשיכו להשחית כאן נפשות, מוחות ולבבות באין מפריע.

ירושלים, 10.11.11

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".