הקברנים והמשת"פים בשידור הציבורי

ביטול האגרה ריסק את העצמאות הכלכלית, הן של רשות השידור והן של התאגיד שנועד להחליפה, והפך אותם לבני ערובה של הפוליטיקאים

פרפורי השידור הציבורי בין חיים למוות עוררו בי נוסטלגיה לימי לידתו, והניעו אותי לעיין בפרוטוקול של הדיון בכנסת בהצעת חוק רשות השידור לפני 54 שנים. שר המשפטים אז, ד"ר דב יוסף, הסביר לח"כים, כי ייעודו העיקרי של החוק הוא לשים קץ לחששות כי "ראש הממשלה, אשר במשרדו נמצא 'קול ישראל', מכתיב לו את תוכן שידוריו".

לכן נקבע בחוק, שלראש הממשלה אין סמכות כלשהי להתערב בלוח השידורים, לכפות מינויים או להדיח מנהלים. אמנם זה לא מנע ממנהלים כושלים ומתקרנפים להיכנע מרצונם ללחצים פוליטיים, אבל בכל זאת איפשר לעיתונאים ערכיים, המחויבים לשליחותם, להיאבק על עצמאותם ואף לנצח במאבק. הודות לחסינות שהעניק לו חוק רשות השידור, סיכל בשעתו מנכ"ל הרשות, מרדכי קירשנבאום המנוח, את מזימתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומנכ"ל משרדו, אביגדור ליברמן, להחליפו ב"מנכ"ל בראש שלנו". בהסתמך על הוראות החוק גם מנעו בתי המשפט הורדה שרירותית של תוכניות מלוח השידורים או הדחה של מגישיהן מסיבות פוליטיות.

ואולם, לפני שלוש שנים, בתמיכת רוב הח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה, בוטל חוק רשות השידור, ועמו הסעיפים המגינים על עצמאותם של מנהליה ועיתונאיה. הביטול הזה הוא שמאפשר כעת לנתניהו להחזיר את הגלגל יותר מיובל שנים לאחור, ולהכתיב — כמו בן־גוריון בשעתו — מי ינהל את השידורים, ומה יהיה תוכנם.

כשהודיעו לפני שלוש שנים שר האוצר, יאיר לפיד, ושר התקשורת, גלעד ארדן, בגיבוי מוחלט של נתניהו, כי "חתמו על תעודת הפטירה של רשות השידור", הם סתמו את הגולל לא רק עליה, אלא גם על עצמאותו של השידור הציבורי בכלל. הקברנים הללו של רשות השידור אמנם הבטיחו לבנות שידור ציבורי חדש ובו "חומה סינית" בין פוליטיקאים לשדרנים, אך בפועל הם סללו את הדרך לתלות מוחלטת של השדרנים בממשלה. זאת כאשר ביטלו בחקיקה את אגרת רשות השידור, ואת הסכמי ההעסקה הקיבוציים שנחתמו עם עיתונאי הרשות.

כבר לפני יותר מ–20 שנה קבע בג"ץ, כי תשלום האגרה הוא תנאי חיוני לעצמאות השידור הציבורי. מי שחפץ בשידור ציבורי ולא פוליטי, חייב לוודא שמימונו יבוא במישרין מהציבור ולא מהפוליטיקאים. נתניהו, מירי רגב ודוד ביטן מסבירים לנו כעת, כי לא ייתכן שהממשלה תזרים 700 מיליון שקלים לשידורים בלי לפקח על השימוש בהם. ואולם, אילו נמשך מימון השידורים באמצעות האגרה, לא היתה נדרשת הממשלה להזרים את הסכום הזה, וממילא היה נשמט הבסיס לדרישתה לפקח על השידורים.

ביטול האגרה ריסק את העצמאות הכלכלית, הן של רשות השידור והן של התאגיד שנועד להחליפה, והפך אותם לבני ערובה של הפוליטיקאים. ואילו החקיקה הדראקונית — שאין לה אח ורע בעולם הדמוקרטי — שביטלה את ההסכמים החתומים עם עובדי הרשות, קיעקעה את הביטחון התעסוקתי שבלעדיו קשה — כמעט בלתי אפשרי — לעיתונאים לעמוד בלחצי השלטון המממן את שכרם.

האחראים למהלכי הקבורה הללו של השידור הציבורי היו לפיד וארדן, אך הם לא היו יכולים לממשם ללא משת"פים. "על מנת שהרשעים ינצחו", כתב הפילוסוף המדיני הבריטי אדמונד ברק, "די בכך שהטובים יישבו בשקט". רבים וטובים באופוזיציה בכנסת, וגם בקרב עיתונאי התקשורת המסחרית, לא רק ששתקו לנוכח מהלכי הקברנים, אלא אף הצדיקו אותם בהתלהבות. כדי לתרץ את המהלך הברוטלי של פיטורים גורפים של מאות מעיתונאי רשות השידור, ובהם חתני פרס ישראל ופרס סוקולוב, הם הוכפשו כמי שנגועים ב"ד־נ־א רקוב" המקנן כביכול ברשות. על עיתונאי "ידיעות אחרונות" איש לא יעז להטיל את האחריות להתנהלות המסואבת של המו"ל שלהם, שחשוד כי הבטיח לנתניהו שוחד בדמות סיקור אוהד בבחירות. אך על עיתונאי רשות השידור הטילו ועדיין מטילים אחריות קולקטיבית על הסיאוב של מנהליהם.

גם המעשים המגונים שעושה כעת ראש הממשלה בתאגיד השידור החדש ובעיתונאיו, לא יכלו להיעשות בלי שיתוף פעולה של גורמים המתהדרים בדרך כלל במחויבות לשלטון החוק, לחופש ביטוי ולדמוקרטיה. שיתוף הפעולה של שר האוצר כחלון עם הניסיון הגס של נתניהו להכתיב את המינויים בחטיבת החדשות, והסבריו המביכים לשיתוף הפעולה הזה, מעוררים ספק רב אם הוא בכלל הפנים את הנדרש משר במדינת חוק מתוקנת.

כחלון הסביר, כי הדחת מנהלי השידור הציבורי אינה מפריעה לו כי "הם אינם גיסים שלי". בכך חשף קהות חושים ערכית ומוסרית. האם אין הוא מבין, שדווקא אילו היה מדובר ב"גיסים שלו", אסור היה לו להתערב? הוא הוסיף והסביר, כי השיקול המכריע שעל פיו הוא קובע את עמדתו בסוגיית השידור הציבורי הוא השיקול הכלכלי, כלומר הנטל הכספי שהפעלתו תטיל על תקציב המדינה. בכך העיד כחלון על עצמו שהוא עיוור לחלוטין לייעודו הייחודי של השידור הציבורי.

הרי תכליתו של שידור כזה איננה להעצים רווחים (או למזער הפסדים) לקופה הממשלתית, להיפך. ייעודו של השידור הציבורי הוא דווקא לתת חשיפה למידע עוכר שלווה, לדעות בלתי פופולריות, ולמשדרי תרבות שאינם עתירי רייטינג ורווחים — כאלה שהערוצים המסחריים נרתעים מלשדרם מחשש לפגיעה בהכנסותיהם. כלומר, ההצדקה לקיומו ולמימונו של שידור ציבורי אסור לה בשום אופן שתיקבע על פי שיקולי רווח והפסד כלכליים, אלא על פי התרומה להעשרתו האינטלקטואלית של הציבור. בדיוק כמו ההצדקה לקיומן ולמימונן של תזמורת פילהרמונית, להקת בלט וספרייה ציבורית.

ואכן, בתקדים העקרוני שכתבו 13 שופטי בג"ץ בזכות האגרה, הם הדגישו את ה"חשיבות שבקיומו של אמצעי תקשורת ציבורי, שאינו מסחרי, ואשר לנגד עיניו שיקולים ציבוריים רחבים, ולא שיקולים כלכליים בלבד". נדמה שתמלילי השיחות בין המו"ל מוזס לראש הממשלה נתניהו, שחשפו חשד לנצל שליטה בכלי תקשורת למכירת שלטון בכסף, ממחישים את עומק פוטנציאל ההשחתה שבהפקרת הזירה התקשורתית לטייקונים המודרכים משיקולים כלכליים בלבד.

כל המאזין לעמיתי אריה גולן, אסתי פרז, רון נשיאל ושאר העורכים והמגישים של מהדורות החדשות ויומני האקטואליה של רשת ב', יודע שהם נחושים להמשיך לחשוף את הציבור למידע ולדעות שאינם נוחות לשלטון או לטייקון תקשורת זה או אחר. צריך רק לפלל שלאחר שנתניהו, ארדן, לפיד ומשת"פיהם ניתצו את התשתית החוקית והכלכלית לעצמאותם, הם לא יצליחו כעת לסגור להם את המיקרופון.

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".