• משה נגבי

הפקרות חוקתית וביטחונית

עודכן: 4 בספט׳ 2020


ההימנעות של יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אבי דיכטר, מלזמן לוועדת המשנה החשאית שלה לענייני מודיעין את אהוד ברק, כדי שיתרץ את התרעתו מפני מחדל אסטרטגי של ראש הממשלה, היא בעיני הפרה של חובה חוקתית, והפקרות ביטחונית.

חובתה החוקתית של ועדת החוץ והביטחון לפי חוק יסוד: הכנסת, היא לפקח, מטעמנו, על הצמרת הביטחונית־המדינית, ולחשוף ולחקור כל טענה על מחדליה. חובתה של ועדת המשנה לענייני מודיעין לחקור את מחדליה של המערכת הזאת בתחומים הרגישים ביותר, המחייבים סודיות.

אינני יודע מה עומד, אם בכלל, מאחורי האשמותיו של ברק. אם יתרשמו היו"ר דיכטר ועמיתיו לוועדה, כי התרעתו המהדהדת של ברק היתה עורבא פרח, או ניגוח פוליטי ציני שנשא את שם הביטחון לשווא, תהא זו זכותם וחובתם להוקיע זאת. אך הימנעות מחקירה וליבון של הדברים, קל וחומר כשהם נשמעים מפי מי שהיה רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון, היא מעילה באחריותה של הוועדה כלפינו, האזרחים.

הוא הדין בהכרזתו הדרמטית של שר הביטחון אביגדור ליברמן על שינוי המדיניות כלפי הפלסטינים בשטחים. לא מכבר שמענו מחאות על כך, שהקבינט לא קיים דיונים מעמיקים ולא שותף בהכרעות הנוגעות לניהול מערכת "צוק איתן" בכלל, ולסוגיית המנהרות בפרט. תמוה בעיני שהמוחים, בהם שרים המכהנים גם כיום בקבינט, אינם מתקוממים על ששינוי המדיניות של ליברמן לא נדון בקבינט ולא קיבל את אישורו.

אף זו הפרה חוקתית חמורה. על פי חוק יסוד: הצבא, שר הביטחון אמנם ניצב מעל לרמטכ"ל ולצבא, אך על שניהם ממונה הקבינט, ולו הסמכות והאחריות הבלעדית לקבוע מדיניות בנושאי חוץ וביטחון. הודעתו של שר הביטחון, כי יאסור באורח גורף על החזרת גופות מחבלים, בניגוד לחוות דעתו המפורשת של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, היא מרד בשלטון החוק. היא סותרת פסיקה מפורשת של בג"ץ, ומסקנות של שתי ועדות בראשות נשיאים לשעבר של בית המשפט העליון (ועדת אגרנט ב–1962, וועדת שמגר ב–1998), לפיהן שרים חייבים לכבד חוות דעת של היועץ.

אך ההפקרות החוקתית, על כל חומרתה, טפלה לדעתי להפקרות הביטחונית. ברור שלאיסור שמטיל ליברמן על החזרת גופות המחבלים, למדיניות של ענישה קולקטיבית נגד עיירות וכפרים שתושביהם יבצעו פיגועים, וודאי לניסיונות להקים מנהיגות פלסטינית חלופית ולחתור תחת מחמוד עבאס, יש פוטנציאל להתססת השטח עד כדי קריסת הרשות הפלסטינית באשמת שיתוף הפעולה של מנגנוני הביטחון שלה עם ישראל. סביר שיש נימוקים למדיניות החדשה שמציע השר, אך מופקר לדעתי לאפשר לו ליישמה, בלי דיון בנימוקיו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובלי דיון ואישור מפורש של הקבינט.

ב–68 שנות קיומה של ישראל, לפחות פעמיים הפקרות חוקתית הובילה להפקרות ביטחונית והתוצאות היו נוראות. ועדת החקירה הממלכתית על מלחמת יום כיפור ראתה בעקיפת הקבינט על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין את אחד הגורמים למחדל הביטחוני הנורא בתולדות המדינה. חריגתו של שר הביטחון אריאל שרון, במלחמת לבנון הראשונה, מגבולות המבצע לטווח של 40 ק"מ, שאישרה הממשלה, והנחייתו לצבא להיכנס לתוך ביירות ולנסות לייסד הנהגה חלופית בלבנון, בלי שהתקיים על כך דיון מעמיק בקבינט, גרמה לשקיעת צה"ל בבוץ הלבנוני ולהקזת דם שם במשך 18 שנים.

כמי שרבים מבני דורו, בסדיר או במילואים, שילמו בחייהם את מחיר המלחמות המיותרות הללו, שנולדו מהשילוב בין הפקרות חוקתית לביטחונית, אני נחרד מהישנותו. אך נראה כי למי שכמוני חיו כאן כאנשים בוגרים בעת שהתחוללו הקטסטרופות הללו, ומחירן הכבד נותר צרוב בתודעתם, אין כיום משקל מכריע בציבור הבוחרים, וודאי שלא ברשתות החברתיות המתלהמות. לפיכך, השפעתם על המנהיגות המופקרת הנוכחית אפסית.

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".



צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול