העיתונות כשלה בפרשת תנ"צ ברכה

התאבדותו של תת ניצב אפרים ברכה היתה ללא ספק טרגדיה, ולפרסומים נגדו בתקשורת היה ככל הנראה חלק מכריע בהתחוללותה. אבל אסור שהטרגדיה הזאת — וחשבון הנפש התקשורתי שמתחייב ממנה — ינוצלו לדה־לגיטימציה של העיתונות החוקרת.

יש להדגיש: התאבדות של אדם עקב פרסומים שליליים עליו אינה מעידה בהכרח שהפרסומים היו בלתי מוצדקים. אדם החרד לשמו הטוב — ובוודאי אם מדובר בקצין משטרה בכיר — עלול לשלוח יד בנפשו לא רק כשמתפרסמת עליו עלילת שווא, אלא גם במקרה שהפרסום אמין ובו נחשפת שחיתותו. אילו היו בידי העיתונות ראיות לכאורה לשחיתותו של ראש יאח"ה, ואילו פירסמה ראיות אלה רק לאחר בדיקה יסודית של אמינותן ומתן הזדמנות להתייחס אליהן הן לחוקרי מח"ש ולפרקליטות והן לאפרים ברכה עצמו, היתה זו לא רק זכותה לפרסמן, אלא אף חובתה, חרף מצוקתו הנפשית. הציבור זכאי לדעת על ראיות חמורות כאלה נגד קצין המופקד על המלחמה בשחיתות.

כישלונה הקשה של העיתונות בפרשת ברכה אינו בעצם הכפשתו, אלא בסגנון המופקר שנקטה ובכך שהקצין הבכיר הוכפש לכאורה ברשלנות פושעת, תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה העיתונאית. למשל, סעיף 4 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע, כי "לא יפרסם עיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף"; סעיף 5 מורה: "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדוק העיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה... דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת נכונות הידיעה"; וסעיף 8 קובע, שפרסום הפוגע בשם הטוב "מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו". אחד המכפישים אף הפר לכאורה את האיסור החמור והגורף על חשיפת זהותו של מקור ללא הסכמתו, המופיע בסעיף 22 לתקנון.

בכותרות מקצת הפרסומים הוקע ברכה כ"מושחת", אבל לא הובאו ראיות התומכות בכותרות המרשיעות הללו. בכך נמנע מהקוראים להעריך ולשפוט נכוחה את מהימנות הפרסומים, ובעיקר נמנע מהקצין המוכפש וממקורביו להתמודד עם הראיות נגדו ולהפריכן.

מצב זה מזכיר את התנהלותו הידועה לשמצה של הסנאטור האמריקאי ג'וזף מקארתי, שהוקיע כבוגדים וכמרגלים בכירים בממשל, בצבא ובתעשיית הבידור האמריקאית, ואף נופף מול המצלמות במסמכים המעידים כביכול על אשמתם, אך סירב לתת לעיתונאים לעיין במסמכים. רוב העיתונאים, הגם שפיקפקו באמינותו של מקארתי, לא התעקשו על חשיפת הראיות ובדיקתן משום שפחדו שהסנאטור יטביע גם במצחם אות קין של בוגדים. רק בתום תקופה ארוכה, שבה נהרסו חייהם של מאות אנשים מוכפשים ובני משפחותיהם, קם עיתונאי אמיץ אחד, השדרן הידוע של רשת סי־בי־אס אד מורו, ייחד תחקיר מיוחד לבדיקת מקצת האשמותיו של מקארתי, הפריך אותן לחלוטין ובכך ריסק את אמינותו ושם קץ לגל העכור של הכפשות השווא.

שישים שנה חלפו מאז הובס המקארתיזם בארה"ב, אבל בסיפורו של מקארתי טמון לקח אקטואלי ביותר לכל העיתונאים המכים כעת על חטא זולתם בפרשת אפרים ברכה: האחריות לטרגדיה אינה מוטלת רק על מי שהכפישו אדם ללא בדיקה ראויה, בלי שהציגו ראיות, אלא גם על אותם עיתונאים שנרתעו מלהוקיע מיד את ההתנהלות הלא אתית והמקארתיסטית הזאת. שמעתי כתבים מספרים, כי טרחו ובדקו מה מסתתר מאחורי הכותרות על ברכה, וכי גילו שמדובר ב"קשקוש". מדוע לא פירסמו מיד את ממצאיהם ולא קיעקעו את אמינות המכפיש, כפי שעשה מורו בשעתו? האם לאחר ההתאבדות הם רשאים לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

ההפקרות האתית והמוסרית בהתנהלות העיתונאית בפרשת אפרים ברכה עלולה לעודד יוזמות להצרת צעדיה של התקשורת החוקרת ולהקשחת ההגבלות החוקיות על יכולתה לחשוף חשדות וחשודים. כבר כיום ההגבלות על העיתונות שנקבעו בחוק הישראלי חורגות מן המקובל בדמוקרטיות מתוקנות והקשחתן תחבל אנושות במלחמה בשחיתות, בעיקר של אנשי צמרת. רב החשש שחשודים כאלה ינצלו את מעמדם להעלמת הראיות נגדם או לסיכול חקירתם. בנסיבות הללו, חשיפת החשדות והראיות נגדם בתקשורת היא הערובה הטובה ביותר, ואולי היחידה, למניעת טיוח או שיבוש של החקירה.

כדי לבלום את היוזמות האמורות חייבת העיתונות להפגין רצון ויכולת לנקות את שורותיה ולהעניש, להוקיע ולהקיא מקרבה את מי שרומסים ברגל גסה את כללי האתיקה. לפני כ–18 שנים המליצה ועדה ציבורית בראשות נשיא מועצת העיתונות אז, חיים צדוק (שהחתום מעלה נמנה עם חבריה), שהמחוקק יעניק תוקף מחייב לתקנון האתיקה של המועצה ויכפיף את כל העיתונאים וכלי התקשורת לשיפוט בתי הדין שלה. יישום ההמלצה הזאת נראה כיום חיוני ודחוף במיוחד.

ירושלים, 12.07.15

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".