הנחת "סלב" לנשיא־אנס

שרת המשפטים צדקה כאשר אמרה שהבעת חרטה מפי משה קצב אינה תנאי בל־יעבור לניכוי שליש ממאסרו. אבל גם אין די בהתנהגותו הטובה בכלא, או בהעדר סיכון שהוא יחזור לאנוס, כדי להכשיר את שחרורו המוקדם. כבר לפני כ–15 שנים הבהיר בג"ץ — בעקבות עתירה עקרונית של ח"כ זהבה גלאון — כי יש מקרים "שבהם שיקולי ההרתעה עשויים להכריע את הכף ולמנוע שחרור של אסיר שריצה שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, אף אם אין בו מסוכנות". בהשראת התקדים הזה אף תוקן החוק, ונקבע בו במפורש שאין הצדקה לנכות שליש מהמאסר, אם הניכוי יפגע באמון הציבור במערכת המשפט או בהרתעת הרבים, או יגרום לדיס־פרופורציה בין חומרת הפשע לתקופת המאסר בפועל.

כפי שהסביר אז נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, על ועדת השחרורים לשקול לא רק את התנהגותו של האסיר, אלא גם את ההשלכות הערכיות והמוסריות של שחרורו המוקדם על הציבור: "אי־התחשבות בשיקולי אינטרס הציבור עלולה לפגוע בתחושת הצדק של הציבור, להביא לזלזול בחוק ולפרוץ את הכבלים המחזיקים אותנו כחברה שומרת חוק".

נראה שניכוי שליש מתקופת מאסרו של קצב אכן עלול להוביל לכל התוצאות הקשות והחמורות הללו. המאסר המקוצר בוודאי אינו עומד ביחס סביר לחומרת הפשעים — ובהם שני מעשי אונס — שבהם הורשע קצב. הקיצור גם יתנכר לחובתה החוקית האמורה של ועדת השחרורים להרתיע אחרים מללכת בדרכו הנלוזה. השורה הארוכה של בכירים — בצבא, במשטרה ובפוליטיקה הארצית והמקומית — שהסתבכו ונחשדו באחרונה בניצול מעמדם לפגיעה מינית בנשים, מעידה שהצורך בהרתעה כזאת אכן דחוף, מובהק ומוחשי.

התנהלותו והתבטאויותיו של מפכ"ל המשטרה החדש מעידות על ניכור מדאיג לחומרה המוסרית והפלילית שבניצול יחסי מרות לסיפוק תאווה מינית. סירובו לפטר, או למצער להשעות, קצינים בכירים שחשודים בעבירות מין נגד שוטרות, והודעתו (הסותרת את החוק) כי לא יטופלו תלונות אנונימיות בתחום זה, מפחיתים מן הסתם את הסיכוי שנשים יתלוננו על בוסים שפגעו בהן.

אמנם השר לביטחון פנים ומח"ש הסתייגו מהודעתו של רוני אלשיך, אך הנזק הערכי והחינוכי הכבד כבר נגרם. איזו מתלוננת תשליך את יהבה על משטרה שבצמרתה פועלים מפקדים שחשודים בעצמם בעבירות מין, והמפכ"ל שלה מפקפק בפומבי באמינות התלונות ורואה בהן "חיסול חשבונות"? בנסיבות הקשות הללו בוודאי חיוני שבעתיים שהחלטת ועדת השחרורים בעניינו של קצב תעביר מסר מרתיע של אפס סלחנות כלפי בכיר שניצל את כוחו על מנת לפגוע בכפופות לו. ניכוי שליש מהמאסר יעביר, כמובן, מסר הפוך.

כאמור, החוק אינו מחייב את קצב להתנצל ולהביע חרטה על מעשי האונס שהוא ממשיך לכפור בביצועם. אבל מקומם ובלתי נסלח, שהוא אינו מתנצל ומביע חרטה על ההכפשות הקשות (לרבות האשמות מופרכות בעיסוק בזנות) שהטיחו הוא ומקורביו במתלוננות נגדו. רב החשש שמסע ההכפשות המכוער הזה יתחדש ואף יתעצם עם שחרורו. גם את הסכנה הזאת, ואת השלכותיה הקשות, הן על קורבנותיו של קצב והן על נכונות של נשים אחרות להתלונן, חייבים חברי ועדת השחרורים לשוות לנגד עיניהם.

לפני כחמש שנים ביטל בג"ץ החלטה של ועדת שחרורים לקצר את מאסרו של אלוף משנה שאנס חיילת שהיתה תחת פיקודו. השופטים הוקיעו את הוועדה על שהתעלמה מהמסר הערכי הפסול שהיא שולחת לנפגעות של עבירות מין — "כי מסע החתחתים שהן צפויות לעבור אם תחלטנה להגיש תלונה במשטרה ממילא לא ישיג את המטרה של מיצוי הדין עם העבריין עד תומו". הם התריעו כי ההחלטה על קיצור המאסר "עלולה להגביה עוד יותר את המשוכה הנפשית שעל קורבן עבירת המין לצלוח, בטרם תחליט להגיש תלונה". זה בוודאי נכון ותקף גם לגבי החלטה להעניק "הנחת סלב" בעונש לנשיא־אנס.

ירושלים, 26.03.16

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".