• משה נגבי

שמוליק מיטלמן


משה חברי הטוב ביותר איננו. קשה לקלוט. לא יהיו יותר שיחות טלפון ליליות על אירועי היום, לא נדבר יותר על המשפחות, על הילדים, לא ניפגש יותר לקפה של בוקר. לא נדבר על ספרים. לא ניזכר בימינו הראשונים כעיתונאים. לא יהיה לי יותר חבר אמיתי כמו משה.

רק לפני מספר חודשים הוא נשא ברכה מרגשת ליום הולדתי. הוא סיפר אז לנוכחים על "קשר של נאמנות ומסירות בינינו שלא נחלש גם לא בשנים האחרונות, כשהפרידו בינינו ימים ואף אוקיינוסים". זה היה כשאילנה ואני שהינו תקופות בחו"ל. והנה עתה אני עומד ומספיד אותו וחלל גדול נפער.

הייתה בינינו חברות אמיצה ללא תנאי, שהתפתחה גם בין משפחותינו. לפני חמש שנים אירחנו אילנה ואני את עירית ומשה בהולנד. משה היה אז בביקור מקצועי וזו הייתה חוויה לשמוע את פגישותיו והרצאותיו בהן הפגין פטריוטיות גדולה ואהבת המדינה, לצד ביקורת מתונה.

הכרתי לראשונה את משה לפני יותר מ-40 שנה, כאשר הוא הגיע ביישן ונבוך למסדרונות הארוכים והאפורים של בית המשפט העליון במשכנו הישן, וניסה להבין מי נגד מי. אני שימשתי אז ככתב עת"ים בעליון. הוא היה כבר כמה שנים עורך חדשות ברדיו, ונשלח לעליון, לתקופה מסוימת, לשמש גם ככתב חדשות.

משה אמנם ביקר קודם בעליון, כמתמחה של ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות, מישאל חשין, לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אבל העבודה העיתונאית במקום – נבירה בתיקים, חיפוש פסקי דין וריצה אחר ידיעות בלעדיות - הייתה חדשה לגמרי עבורו. הוא לא הכיר שם אנשים, והתחרות בין עיתונאים על סיפור משפטי טוב הייתה זרה לו. עזרתי לו בשמחה להתאקלם והוא גמל לי בהבנת המורכבות המשפטית, בה שלט כבר אז ללא מצרים.

מהר מאד השתלט משה על התחום, התגלה כאיש אציל ונדיב, בעל ידע עצום. ומאז נקשרו נפשותינו.

הוא המשיך ברדיו כעורך וכפרשן ועשה חיל. לימים, שנינו עברנו לעבוד במעריב, ושוב פעלנו כצוות של כתב ופרשן בשורה של אירועים. עד שיושרו ואומץ ליבו ללא חת עמדו לו לרועץ מול המו"ל הידוע שהסתבך בפלילים, שהחליט לפטר אותו. למרות מחאת העורכים והעיתונאים. לא עבר זמן רב ומשה חזר לשידור הציבורי שבו התבלט ביתר שאת כפרשן מבריק, שומר סף נאמן של מערכת המשפט ומבקר חריף ואמיץ של שחיתות שלטונית.

היה לנו הובי משותף שהעמיק את חברותנו – אהבת ספרים. החל מספרים על העיתונות בארה"ב, על הספורט האמריקאי וכלה בחיבה עמוקה לספרים ישראליים ישנים ומשומשים, מתקופת ילדותנו. רכשנו וקיבלנו ספרים רבים, עד שספריותינו עלו על גדותיהן, ואני נזכר בחיוך איך משה התלוצץ כי נשותינו מצטמררות כל עת שהן שומעות שאנו בדרך לרכישת ספר נוסף.

בכלל, למשה היה חוש הומור דק ומושחז וכך, למשל, כשהיינו בטיול משפחות בצפון, והייתי עוצר בכל בית קפה מזדמן, הוא הדביק לי את הכינוי "חלושס", שהפך מאז למטבע לשון בינינו. "שמוליק חלושס, הוא שוב צריך קפה".

אומרים על אדם שנשמתו משתקפת בעיניו. עיניו הירוקות-כחולות של משה שיקפו יופי פנימי נדיר ותום לב. לאחרונה הן הפכו יוקדות ובוהקות עוד יותר. זוג יהלומים כחולים ניבטו אליך והאירו את פניו המאפירות והמצטמקות. אבל האיש הרזה הזה נאבק בגבורה עילאית במחלתו, לא הפסיק לנוע ולפעול במלוא המרץ במרחב המשפחתי, בהוראה ובחינוך באוניברסיטה, בפרשנות שוטפת בחדשות ובתכניתו ברדיו, בכתיבת מאמרים, במפגשים עם חברים. וכל זה לרוב דרך נסיעה באוטובוסים, ברכבת הקלה, בין טיפול לטיפול, בין תרופה חדשה לאחרת. כשעירית הנפלאה מחזקת ותומכת בו במסירות רבה וללא לאות. וכך גם ילדיו הנהדרים אילאיל, עירא ושמרי.

מין מנוע בעירה פנימי של תחושת שליחות להט בו, והפיח בו רוח חיים.

במפגש האחרון בינינו, לפני כשבועיים, כשראיתי את רזונו המופלג תהיתי איך הוא מסתדר, אבל הוא פטר את השאלה בהינף יד ונתן לי להבין שהוא ממשיך כרגיל. בחושיו הוא ידע שאסור לו להפסיק. שעיסוקיו האינטנסיביים מחזיקים אותו בחיים. כל אותה עת לא שמעתי ממנו מילת תלונה אחת על הקשיים שהוא חווה.

קולו היה צרוד אבל הוא היה צלול ובהיר כבדולח. הקול הזה היה הכל עבור משה. הוא נלחם בכל כוחו לדבר אף שזה עלה לו במאמצים רבים. הוא לא ויתר והשמיע את קולו ממש עד סמוך למותו. אגב, שמחתי לראות הבוקר את מאמרו באחרון בהארץ.

הוא שידר את תכניתו האחרונה, דין ודברים, אך לפני כשבועיים. כולנו עקבנו בנשימה עצורה אחר קולו המאומץ והקטוע, והתפללנו שימשיך. רק שימשיך. אלוהים תן לו כוח. רק משה יכול לומר ולהסביר, בקולו הייחודי, את מה שכולנו רוצים להוציא אבל לא יכולים ולא יודעים. והנה, כמה סמלי הדבר שכאשר הוא איבד את קולו, לפני מספר ימים, תש כוחו והוא איבד גם את גופו. קולו היה גופו וגופו היה קולו. זה היה משה שלנו והקול המיוחד הזה אבד. ומי ישא את הקול הזה עכשיו?

משה נגבי, איש אציל וטוב לב, ישר, אמיץ, מוכשר ומבריק, עורך וכותב בחסד, יודע לשאול ויודע להשיב, משפטן ופרשן מעולה, עיתונאי מצוין, צנוע, איש משפחה מסור, חבר נאמן, איש מוסר, מורה ומחנך, נדיב, ליברל אמיתי ודמוקרט.

ונוסיף איש ללא מסכות, פיו ולבו שווים, עדין נפש, דואג ומפרגן, גם במצבו הקשה. זו אבידה גדולה לכולנו, למשפחה ולחברים ואני אישית אינני יודע איך אתמודד עם חסרונו, שכנראה איש לא יוכל למלא.

לסיום אני מבקש לקרוא את שירו של יהודה עמיחי "בטרם":

בטרם השער ייסגר

בטרם כל האמור יאמר,

בטרם אהיה אחר,

בטרם יקריש דם נבון,

בטרם יסגרו הדברים בארון,

בטרם יתקשה הבטון

בטרם יסתמו כל נקבי החלילים

בטרם יוסברו כל הכללים

בטרם ישברו את הכלים,

בטרם החוק יכנס לתוקפו,

בטרם אלוהים יסגור את כפו

בטרם נלך מפה.

ואני רוצה להוסיף מילה משלי. יש משפט האומר "החבר הכי טוב שלך הוא זה המוציא את המיטב שבך". אחרי שאלך מפה כבר לא יהיה לי חבר כזה.

משה, הייתה לי הזכות להיות חברך.

7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

דברים על משה נגבי ז"ל נדם קולו של משה נגבי, לוחם אמיץ במערכה החשובה להגנה על שלטון החוק, להגנה על זכויות אדם ולהגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות; לוחם ללא חת בתופעת השחיתות השלטונית. משה היה עיתונאי

עירית יקרה, אילאיל, שמרי ועירא, משפחה יקרה, כשכתבתי למשה לפני שבועיים שאבא שלי נפטר הוא ענה שלצערו כבר לא יצליח להגיע אלי הי הוא בטיפולים. זו היתה הפעם האחרונה שהיינו בקשר. משה היה מהחברים הכי הכי קרו

אתה יודע משה, אמש אחרי שסיימתי לכתוב את השורות הבאות כמעט ושלחתי לך אותן למייל. לשמוע ולקבל את הערותיך. כפי שעשיתי בשנים האחרונות עם כל דבר שכתבתי. הרגל אוטמטי. ואז נזכרתי שהפעם אין מי שיעיר ויאיר ית