זהבה גלאון

עירית יקרה, אילאיל, שמרי ועירא, משפחה יקרה, כשכתבתי למשה לפני שבועיים שאבא שלי נפטר הוא ענה שלצערו כבר לא יצליח להגיע אלי הי הוא בטיפולים. זו היתה הפעם האחרונה שהיינו בקשר.

משה היה מהחברים הכי הכי קרובים שלי ב-30 השנים האחרונות, מאז שניהלתי את בצלם, אחרי שהתגייס יחד עם אביגדור פלדמן לחתום על דו"ח שכתבתו על הר הבית. כשרבים אחרים פחדו וחששו הוא לא מצמץ, ומייד ידעתי שאנחנו הולכים להיום חברים טובים.

הייתי מצלצלת אליו עשר פעמים ביום, על כל דבר וענין, וזו לא הגזמה לצורך ההספד. וזאת כמובן בנוסף לסקירת התקשורת השבועית שהוא היה שולח. תראי מה כתב מוטי גילת, ומתי גולן, ותסתכלי על הניוזלטר של שלי יחימוביץ', שהוא כל כך העריך. בכל פעם שהייתי מתראיינת, בעיקר ברשת ב', משה היה מסמס לי (טוב, בווטסאפ הוא לא ידע להשתמש): היית טובה, דברים כדורבנות, היית מצוינת. והיתה לו גם ביקורת שאני אחסוך מכם. אתמול בבוקר התראיינתי אצל אריה גולן, וה-SMS כבר לא הגיע, ואני כל הזמן רוצה לחייג אליה, וזהו, אין לי למי.

הקול החם, הרך והצרוד שלו היה המבטא הכי צלול ובהיר של שלטון החוק. השוויון בפני החוק, של נורמות שלטוניות, אתיות ומוסריות. בעיני, משה היה התגלמותו של המושג שליחות עיתונאית. ללב הזהב שלו, לצניעות ולרגישות החבתרית והמוסרית נלווה אינטלקט מבריק, דיע עצום, אנציקלופדי, וכושר שיפוט וניתוח חדרים כתער.

עולם התקשורת לא היה עבורו זירה לפרסום ותהילה. העיתונות היתה שליחות כי משה ניסה לתקן את העולם, להפוך את ישראל למקום טוב יותר, צודק יותר, הוגן, מוסרי. הוא חיבר את המשפט לצדק – והתקשורת היתה האמצעי.

את הביוקרת המחודדת והצודקת שלו הוא לא הפנה רק כלפי חוץ. הסרגל של משה היה פנימי, והוא לא זז ממנו מילימטר. לא זז כי הוא לא ידע להוריד את הראש ולא הסכים לעגל פינות.

אני נזכרת בתקופת פיטוריו מ"מעריב", אחרי שעופר נמרודי דרש ממנו להשחיר את הפרקליטות ואת אגף החקירות במשטרה. משה לא הסכים לקבל את התכתיבים האלו, לא מלמטה ולא מלמעלה ולא מהצד. כי למשה לא היו תכתיבים – היו לו עקרונות. הוא לא התפשר על תפיסת העולם שללו ולא ניסה לעקם את המציאות כדי שתתאים לאינטרסים של מישהו או לקלוע לטעם, או לנסות להתחבב.

משה לא היה מסוגל להתכופ,, ולא ידע להתקרנף. הוא נמנה על מה שכונה "כנופיית שלטון החוק", קבוצה מופתית של עיתונאים שסומנו על ידי פוליטיקאים מושחתים, אוליגרכים ואילי הו מקושריםכאלמנט שמפריע להם לקרגע את שלטון החוק.

אבל אז, בתקופה ההיא, שומרי הסף היו חומה שהגנה על הציבור מפני חלוקת משאבי המדינה למקורבים, מפני שחיתות ציבורית ושלטונית. כשסיפרתי לו פעם איך גם אצלנו, במרצ ובשמאל בכלל, יש כמה שרוצים לאתרג פוליטיקאים מושחתים, ויורדים עלי שאני מתעסקת בענייני השחיתות שלהם, כי הנה הרי אוטוטו הם עומדים להביא הסכם שלום, הוא השיב לי במשפט שהשתמשתי בו אחר כך במליאת הכנסת: "מחנה השלום לא יכול להיות עיר מקלט למנהיגים מושחתים".

משה שידר בשברון לב על כך שאלו שאמונים על משמר האינטרס הציבורי הוחלשו וקועקעו, או התקרנפו או הוחלפו. הפרקליטות של אז היא לא הפרקליטות של היום, היועמ"ש של אז הוא לא היועץ של היום, המפכ"ל של אז הוא לא המפכ"ל של היום, והתקשורת שהיתה אמונה להיות כלב השמירה על הדמוקרטיה הפכה לפודל של המשוחתים. וגם בית המשפט העליון הוא לא מה שהיה פעם.

במאמרו "צנזורה עצמית" מ-2016 על החלטת בג"ץ בעניין הצעדה של הקהילה הלהט"בית בבאר-שבע כתב משה את הפסקה הנוקבת הבאה: "תמיד גרסתי שצנזורה עצמית מסוכנת לחופש העיתונות יותר מכל צנזורה חיצונית. כאשר העיתונאי מצנזר את עצמו, אין מי שייאבק או יגן על חירותו. ואולם, צנזורה עצמית של שופטים, בגלל הפחד מאיומי הפוליטיקאים על מעמדם, חמורה שבעתיים, כי היא פוגעת אנושות לא רק בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, אלא בזכויות ובערכים הדמוקרטיים כולם".

במשך כל התקופה האחרונה, כשהתמודד עם המחלה שלו, וזה היה זמן ארוך, וזאת היתה מחלה נוראה, וכאביו היו קשים, ועירית לא זזה ממנו, אפילו פעם אחת הוא לא התלונן. בקושי סיפר לאחרים שהוא חולה ומה עובר עליו. ממש-ממש עד הרגע האחרון משה שידר את "דן ודברים", ואני הקשבתי ושמעתי ברדיו את הקול הניחר, ואת הכוח והמאמץ שזה גבה.

שום מאבק ציבורי לא הרתיע אותו ולא הכריע אותו. וגם במאבק מול הסרטן הוא לא התקפל. כי היתה לו משימה: הוא תיקן את העולם.