הדמוקרטיה מתה מפחד

על פי חוק העונשין, פרסום "דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו" הוא פשע שדינו חמש שנות מאסר. העובדה שהצעירים שתועדו בסרטון "מחול הסכינים" לא נכלאו כולם מאחורי סורג ובריח, היא עדות ברורה ועגומה לכישלונה של מערכת אכיפת החוק בכל הנוגע להתמודדות עם ההסתה המזינה ומתדלקת את הטרור היהודי הרצחני.

אבל זו אינה העדות המקוממת ביותר. קשה וחמורה ממנה ההבלגה של גורמי האכיפה על הספר "תורת המלך", שבו רבנים ידועים ומוכרים העניקו הכשר הלכתי לרצח פלסטינים בכלל, ולרצח תינוקות פלסטינים בפרט. הגיבוי שהעניק הרוב בבג"ץ (בניגוד לדעת המיעוט של השופט סלים ג'ובראן) להחלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין את הרבנים, מלמד שגם הערכאה השיפוטית העליונה ביותר שותפה להבלגה הממארת.

בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית על הטבח שביצע הרופא הכהניסט ברוך גולדשטיין בעשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה, ייחד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, פרק מיוחד למחדל באכיפת החוק על הטרור בשטחים בכלל, ועל הטרור היהודי בפרט. הוא ציין כי "דיו רבה נשפכה בנושא זה, אולם כל שנעשה בפועל היה אטי מדי, מעט מדי ומאוחר מדי. המסר האמביוולנטי שבהצהרות על מדיניות תקיפה כשבצדן סלחנות, לא יכול שלא להתפרש לרעה על ידי פורקי העול".

מחדל האכיפה נמשך מאז ועד היום. ראש הממשלה יצחק רבין אמנם הבטיח בעקבות הטבח במערת המכפלה לטפל בכהניסטים "כמו בחמאס" והוציא אותם אל מחוץ לחוק, אך בפועל הם המשיכו להפיץ את משנתם הגזענית באין מפריע, וכהניסט מוצהר אף הצליח להיבחר לכנסת. הרב יצחק גינזבורג — שבספרו "ברוך הגבר" הילל וקילס את מעשה הטבח והגדיר אותו "קידוש השם" — לא הועמד לדין, ובג"ץ גיבה גם את הסלחנות כלפיו.

גם הרבנים שהוציאו "דין רודף ומוסר" על רבין לא נתנו על כך את הדין עד עצם היום הזה. זאת למרות דבריו הברורים של הרוצח יגאל עמיר, שאמר: "ללא פסק הלכה הייתי מתקשה לרצוח. רצח כזה חייב להיות מגובה". הרב יואל בן־נון, שהוקיע באומץ את הרבנים שהתירו את דמו של רבין, לא הופתע מהסלחנות כלפיהם. הוא הזכיר שגם הרבנים שנתנו הכשר הלכתי למעשי הרצח של "המחתרת היהודית" שנחשפה בשטחים בשנות ה–80 לא נעצרו ונשפטו, למרות חשיפת זהותם. בן־נון הסביר זאת בכך שרשויות החוק פשוט פוחדות להתעמת עם הרבנים הקיצונים ועם חסידיהם הקנאים.

הדמוקרטיה שלנו עלולה לגווע בגלל הפחד הזה. אם רבנים פנאטים לומדים — פעם אחר פעם — כי הם חסינים מפני עונש, גם כאשר הם מעניקים הכשרים הלכתיים למעשי טבח, לרצח ראש ממשלה ולהרג תינוקות — אין שום סיבה שהם לא יתמידו בהסתה שלהם.

התירוץ של הרשויות להבלגתן הפחדנית כלפי אותם רבנים מסיתים — רצונן כביכול להגן על חופש הביטוי — מצביע על ליקוי מאורות ערכי ומוסרי. לפני כיובל שנים, כאשר עדיין כיהנו שופטים שזיכרון עליית הפשיזם באירופה נצרב בתודעתם, הם התריעו בתקדים ידוע של בית המשפט העליון: "לא פעם קרה במדינות בעלות משטר דמוקרטי, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות והשתמשו בכל אותן זכויות של חופש הדיבור, כדי לנהל את פעילותן ההרסנית בחסותן. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר לא ישכח את הלקח". אך נראה שהלקח הקריטי הזה נשכח ונזנח כעת לחלוטין על ידי הצמרת המשפטית שלנו.

ירושלים, 02.01.16

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".