"הגווארדיה השחורה": הספר החדש של ירון זליכה הוא צפירת אזעקה לכל מי ששלטון החוק יקר ללבו

"הגווארדיה השחורה" הוא ספרו החדש של החשב הכללי באוצר לשעבר, ירון זליכה ■ חשיבות הספר היא לאו דווקא בתיעודה של השחיתות, שעיקריה כבר מוכרים מכותרות העיתונות - אלא בתיעוד גורלו של מי שנחוש, כמו זליכה, להילחם בה עד חורמה

משה נגבי לפני שנתיים, בערב ראש השנה תשס"ז, כך מספר החשב הכללי לשעבר, הד"ר ירון זליכה, התקשר אליו פרקליט המדינה אז, ערן שנדר, ולאיחול השגרתי "שנה טובה" הצמיד מחמאה מאוד לא שגרתית: "רציתי לומר לך שיש לך ביצים מעופרת ואני מעריך מאוד את מעשיך". הקוראים בספרו המרתק אך המדכא של זליכה ישתכנעו, ש"ביצים מעופרת" הן אכן תנאי כדי להצליח במאבק בשחיתות השלטונית, וכי נדירותן אצל בכירי השירות הציבורי שלנו בכלל, וברשויות האכיפה בפרט, הופכת מאבק זה לחסר תוחלת. כותרת המשנה שעל הכריכה מבטיחה לקוראים, שהספר יגלה להם את "כל מה שאסור לדעת על שוד הקופה הציבורית". המלה "כל" היא אולי יומרנית מדי, אך זליכה אכן מתעד, בדקדקנות של רואה חשבון, שורה ארוכה של פרשיות מארבע שנות כהונתו כחשב הכללי במשרד האוצר, שבהן אנשי שררה ניסו לנצל את כוחם כדי להעשיר בעלי הון מקורבים בנכסי מדינה ובכספי ציבור, בהיקף עצום. הוא מאשים אותם, למשל, כי היו מוכנים לשלם לאחים עופר סכומי עתק, בניגוד לתנאים שהללו התחייבו להם במכרז לבניית תחנות הכוח בנגב; הוא טוען, בין היתר, כי בכירים בממשלה התעקשו לרכוש שירותים בנקאיים ללא מכרז מבנק יהב, וכי רק הצלחתו לכפות עליהם את קיום המכרז הביאה לחיסכון של מאות מיליוני שקלים לאוצר המדינה; הוא מספר, בין השאר, כיצד סיכל הנחיה פוליטית, שהגיעה לדבריו מלשכת ראש הממשלה אריאל שרון, לרכוש למפוני ההתנתקות 60 דירות במגדל באשקלון, ללא מכרז ובמחיר העולה ב-50% על הערכת השמאי הממשלתי. גם הפרשה הידועה של התערבות ראש הממשלה אולמרט במכרז למכירת בנק לאומי תופסת כמובן מקום מרכזי בספר, וכמוה היוזמה המסוכנת לתקן (ובעצם לסרס) את החוק, באופן שיאפשר למשרדי הממשלה (ולפוליטיקאים החולשים עליהם) להיפטר ביתר קלות מחובת המכרזים. אך בעיני, עיקר החשיבות בספר הוא לאו דווקא בתיעודה של השחיתות, שעיקריה כבר מוכרים לנו לעייפה מכותרות העיתונות, אלא בתיעוד גורלו של מי שנחוש, כמו זליכה, להילחם בה עד חורמה, ובהמחשת הנטל הכבד - אולי אף הכבד מנשוא - המוטל על כתפיו. מושחתי הצמרת - הן מהצד של השלטון, הן מהצד של ההון - נהנים מעוצמה אדירה, פוליטית, ביצועית או כלכלית. אם הם לא בוחלים בעשיית שימוש נפשע בעוצמה הזאת כדי לחמוס את משאבי המדינה לטובתם הפרטית, הדעת נותנת שהם בוודאי לא יירתעו מלהשתמש בה כדי למנוע גילוי והוקעה של פשעיהם. עובדי הציבור שבכוחם ובסמכותם לחשוף את השחיתות בצמרת תלויים בדרך כלל בפוליטיקאי המושחת לקידום הקריירה שלהם, ולעתים אף לעצם פרנסתם, ולפיכך גם פגיעים לנקמתו. בידי אותו פוליטיקאי, ובידי שותפיו לדבר עבירה באצולת הממון, ארסנל עצום ורב של גזרים עסיסיים, ובעיקר מקלות מחודדים, שאותם הם יכולים לנופף לנגד עיניו של עובד הציבור כדי להרתיעו מלהתעמת אתם. זליכה מספר, למשל, כיצד בעיצומו של המאבק לסיכול מהלכים מפוקפקים בניהול המכרז להפרטה ולמכירה של בנק לאומי הוא נחשף לא רק לדבריהם של שרים בכירים ביותר שאיימו להדיחו ממשרתו הציבורית, אלא גם לבעלי הון ושליחיהם שאיימו לחסום את דרכו לעבוד במגזר העסקי. אותם בעלי הון גם ניסו, לדבריו, להשתיקו באיומים, בתביעות דיבה - ממש כפי שנעשה כעת כדי להרתיע מהפצת הסרט "שיטת השקשוקה". בה-בעת הוצע לזליכה הג'וב הרגוע והמתגמל של יו"ר חברת החשמל. בנסיבות הללו קל להאמין לזליכה שהוא ועמיתיו נזקקו לא רק ליושר וליושרה, אלא לחוסן נפשי ומוסרי יוצא דופן כדי לדבוק במאבקם, וכפי שהוא מראה, לא כל העמיתים ניחנו בחוסן הזה. אך לא רק הסיכון המוחשי לפרנסה דורש תעצומות נפש ממי שמבקש לחשוף ולסכל את השחיתות בצמרת, אלא גם הנורמות הקלוקלות של החברה הישראלית. הנורמות האלה גורמות לכך שהחושף את השחיתות השלטונית והלוחם בה לא יכול לצפות להכרת טובה על אומץ לבו ועל תרומתו הקריטית לטוהר המידות הציבוריות, אלא להפך - הוא צפוי למטר של עלבונות, לרבות הוקעתו כמגלומן רודף כותרות, ואף כטיפוס הזוי ואובססיווי, שלא לומר פסיכופת. הנה רק לאחרונה התייחס ראש הממשלה הפורש, אהוד אולמרט, אל זליכה, בראיון ראש השנה ב"ידיעות אחרונות", כאל "חשב כללי מוטרף, שיש כאלה שטוענים שיש לו הפרעות קליניות קשות". כזכור התפרסמו לא מזמן "אבחונים" מכפישים דומים גם על מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. למי ששכח, ללא עבודת הנמלים של הצמד "ההזוי והמגלומני" זליכה-לינדנשטראוס וצוותיהם, וללא "רדיפת הכותרות האובססיווית" שלהם, מוריס טלנסקי ומעטפותיו לא היו מגיעים כלל לידיעתם של המשטרה, הפרקליטות ואזרחי המדינה. בית גידול לקרנפים אולי זה טבעי ומובן שפוליטיקאי שנתפס בקלקלתו ינסה לבזות את מי שחשף את ערוותו, וכך לנקום בו ולהשתיקו; אך אצלנו גם עמיתיו של חושף השחיתות מנדים אותו ומתנכרים אליו, וכך הם מסייעים ל"בוס" המושחת במסע הנקם וההשתקה שלו. במקרה של זליכה הצטרפו כמה מעמיתיו להנהלת האוצר בנפש חפצה למסע הזדוני של הדרג הפוליטי נגדו, וכינסו מסיבת עיתונאים דרמטית שבה הציגו דווקא את החשב הכללי - ולא את השחיתות הפוליטית שאותה ביקש לבלום - כאיום וכסכנה למשק הישראלי. לי אישית הזכירה מסיבת העיתונאים המביכה והמבישה הזאת של בכירי האוצר את הכינוסים המאורגנים היטב במפעלי התעשייה ברוסיה הסטליניסטית, שבהם קמו פועלים והוקיעו אל עמוד הקלון את עמיתם ה"סוטה" על בגידתו בערכי המהפכה והמפלגה. וכאן אולי נעוץ שורש הרע. כפי שהראה במחקריו הפרופ' אהוד שפרינצק המנוח, החברה הישראלית רואה בעובדי הציבור חושפי השחיתויות בוגדים הראויים להוקעה ולא להוקרה; "שטינקרים" - כך במפורש כינה נשיא המדינה בעבר, עזר ויצמן, את חושפי השחיתויות, כאשר סירב לחלק אותות הוקרה לעובדים שהתרעותיהם על שחיתות שלטונית נמצאו אמינות בדו"חות מבקר המדינה. וכאשר הפרקליטה הבכירה ליאורה גלאט-ברקוביץ' הביאה לידיעת הציבור, באמצעות הדלפה לעיתון "הארץ", חשדות לשחיתות של ראש הממשלה שרון, האשימו עמיתיה בצמרת פרקליטות המדינה דווקא אותה, ולא אותו, ב"הפרת אמונים", והיא שילמה על כך מחיר אישי כבד ביותר. בדמוקרטיות מתוקנות מברכים על הוצאת הסיאוב לאור, משום שהפנימו שם היטב את אמרתו הידועה של השופט העליון היהודי-אמריקאי לואיס ברנדייס, כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". אך אצלנו "כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ" נתפש כאמור כהלשנה וכבגידה מגונה. וכאשר זו התפישה הציבורית והתקשורתית הרווחת, אין להתפלא שרוב עובדי הציבור מתקרנפים ומעדיפים להעלים עין מהשחיתות של הממונים עליהם. אמנם ייתכן שזליכה מגזים ומחמיר מדי בשיפוטו כשהוא מוקיע כ"מושחתים" את כל הפקידים והיועצים המשפטיים שהותירו אותו בודד במאבקיו בפוליטיקאים ובבעלי ההון המסואבים. אולי אין זה צודק להטביע אות קלון של "מושחת" במצחו של אדם רק משום שהוא רך לבב ולא ניחן ב"ביצים מעופרת". אך גם אם פחדנותם של אותם מתקרנפים אינה ממש מושחתת, היא משחיתה וממאירה. מאחר שכפי שלימדנו לורד אקטון, שכוח נוטה להשחית, קשרים מושחתים בין כוח ההון לכוח השלטון הם כנראה בלתי נמנעים. מבחנה של מדינת חוק הוא לאו דווקא בהעדר מוחלט של קשרים מושחתים, אלא בקיומם של שומרי סף שבכוחם וברצונם לאתרם, לסכלם, להוקיעם וגם להעניש את השותפים להם. החשב הכללי והחשבים במשרדי הממשלה, מבקר המדינה ועוזריו, מבקרי הפנים, נציב שירות המדינה וכמובן מערכת אכיפת החוק על כל דרגיה - המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי, בתי המשפט - הם כולם שומרי סף כאלה, אך קיומם הוא חסר תכלית ועבודתם היא חסרת תוחלת אם הם מתקרנפים. בנוגע לכל שומרי הסף האלה יפים ותקפים דברי זליכה, כי "כאשר מוטל עליך תפקיד השמירה עליך לדעת, כי אם אינך חלק מהפתרון, אתה הופך לחלק מהבעיה. שומר הקופה הציבורית אינו טפט, אינו קישוט על קיר, יש לו תפקיד ועליו לבצע אותו. ואם הוא אינו אלא בובה, מריונטה בידיהם של אינטרסנטים, הוא הופך לחלק מהבעיה". שקט מסוכן כבר ציינתי שספרו של זליכה הוא בעיני מרתק, אך עם זאת גם מדכא ואפילו מייאש. זאת משום שעולה ממנו, שגם כאשר שומר הסף בוודאי שאיננו טפט או קישוט על הקיר או מריונטה, הצלחתו במלחמה בשחיתות ובמושחתים היא לכל היותר זמנית, משום שהפוליטיקאים ינצלו את כוחם כדי להחליפו בהקדם האפשרי. זליכה כידוע אינו שומר הסף הנחוש היחיד, ואף לא הראשון שזה קרה לו. זכורות במיוחד לרעה הדחותיהם של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, מפכ"ל המשטרה הרצל שפיר, נציב שירות המדינה פרופ' יצחק גל-נור, וראש אגף החקירות במשטרה ניצב משה מזרחי. ארבעתם - כמו זליכה - הוחלפו לא בגלל שהתרשלו ו"שברו שמירה", אלא דווקא בגלל שהיו שומרים ערניים וחרוצים יותר מדי. מתברר ש"ביצים מעופרת" הן אכן תנאי הכרחי להצלחתו של שומר הסף הלוחם בשחיתות, אך לא תנאי מספיק. נחוצה גם חקיקה שתשלול מן הפוליטיקאים את הסמכות הבלעדית להחליפו באורח שרירותי, ושתתיר החלפה כזאת רק אם גורם בלתי תלוי בפוליטיקאים קבע שיש לכך סיבה עניינית ומוצדקת. ועדה בראשות הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, המליצה, כבר לפני עשור ויותר, על חקיקה כזאת בנוגע להחלפת יועץ משפטי לממשלה, אך הכנסת נמנעה מלקבל חוק כזה. שר המשפטים הנוכחי, דניאל פרידמן, הציע כידוע חקיקה בעלת מגמה הפוכה, שתסמיך במפורש את הממשלה להדיח בעצמה בכל עת את היועץ המשפטי, כשיש לה מחלוקות עמוקות אתו. כאשר זהו הלוך-הרוח בממסד הפוליטי, הסיכוי לשריון חוקתי של עצמאות היועץ המשפטי, ובוודאי גם של שומרי הסף האחרים, שואף כנראה לאפס. לא הד"ר ירון זליכה לבדו צריך להצטער על כך, אלא כל מי ששלטון החוק בישראל יקר לו. התוצאה ההכרחית של היחלשות שומרי הסף היא שהממשלה יכולה לרמוס את החוק באין מפריע. מחיר הרמיסה הזאת אינו רק פגיעה אנושה בטוהר המידות, אלא גם עוולות חברתיות שעלולות לפגוע במישרין ברבבות, אולי במאות אלפי אזרחים. ואכן, הספר מראה, למשל, כיצד רפיסות שומרי הסף הביאה לידי כך שהרשויות לא רק שמעלו בחובתן לאכוף את חוקי העבודה והזכויות הסוציאליות הבסיסיות המובטחות בהם על המגזר הפרטי, אלא הממשלה עצמה (לרבות משרד המשפטים!) החלה להעסיק עובדי קבלן בתנאי עבדות, בניגוד לחוקים האמורים. "כדי שהרוע ינצח", הזהיר המדינאי והוגה הדעות הבריטי, אדמונד בארק, "די בכך שהטובים יישבו בשקט". סיפורו של זליכה, כמו סיפורם של זמיר, שפיר, גל-נור ומזרחי לפניו, בוודאי שלא יעודד אנשים טובים בשירות המדינה לחדול משתיקתם ולזעוק ולהתריע על הרוע; הוא גם לא יעודד אותם להישאר במגזר הציבורי, או לבחור לעבוד בו מלכתחילה. "שקט הוא רפש" כתב, בהקשר אחר, זאב ז'בוטינסקי. הדחת ירון זליכה תרמה ללא ספק לשקט בצמרת האוצר, אך רב החשש שבחסות השקט הזה מתעבה ומתפשט הרפש באין מפריע. משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם ב-29.10.08

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".