• משה נגבי

הבית אשר ייחרב

עודכן: 4 בספט׳ 2020

הביטול הפופוליסטי של האגרה מגביר את תלותה של רשות השידור בפוליטיקאים



בשבועות האחרונים סערה הארץ עקב איומי השלטון לייבש את מקורות המימון של אמנים ויצירותיהם בגלל אופיים הביקורתי או חריגתם מהקונסנזוס. המוחים על נסיונות אלה טענו – ובצדק רב – שמדובר הלכה למעשה בצנזורה ממשלתית פסולה, משום שתיאטרון אמנותי-ביקורתי המאתגר את הציבור – להבדיל מבידור מסחרי המענג אותו – אינו יכול להתקיים ולשגשג ללא סבסוד ממשלתי. לכן שלילת הסבסוד הזה משמעותה ניתוק צינור החמצן של יוצריו וסתימת פיותיהם.


אך משום-מה לא התעוררה סערה דומה, ובעצם כמעט שלא נשמעה מחאה כלל, כאשר משרד האוצר איים בשבוע שעבר לייבש את מקורות המימון של רשות השידור ובכך לסתום את פיהם של תחנות קול-ישראל וערוץ 1. זאת, חרף העובדה שגם שידור ציבורי איכותי – להבדיל ממסחרי-בידורי – אינו יכול להתקיים ללא סבסוד ממשלתי. ואכן ללא סבסוד כזה אין סיכוי שיופקו וישודרו בפריים-טיים מופעי תרבות, תוכניות וסדרות תיעודיות, ובוודאי לא תימצא בימה אפקטיבית לשידור מידע ודעות המאיימים על האינטרסים של בעלי ההון השולטים והמממנים את התקשורת המסחרית. כך עלול להתחסל שוק הדעות החופשי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.


אמנם סבסוד ממשלתי גם טומן בחובו סיכון חמור ללחצים פוליטיים, אך הבעיה היא שדווקא ביטול חוק רשות השידור הישן, ובעיקר ביטול האגרה, עלולים להחמיר את סכנת הפוליטיזציה ולהכביד על ההתמודדות עימה. בג"ץ קבע בשעתו, בהרכב של 13 שופטים פה אחד, שדווקא האגרה – כלומר מימונה הישיר של רשות השידור על-ידי הציבור ולא על-ידי האוצר – היא תעודת הביטוח הטובה ביותר מפני פוליטיזציה. השופט ברק כתב כי "ביכולתה של רשות השידור לפעול כבימה ציבורית טמונה ערובה חשובה להגשמתו של חופש הביטוי, ויכולת זו תלויה בהבטחת אי-תלותה ברשות המבצעת". ביטול האגרה כעת, אך ורק מנימוקים פופוליסטיים, גרם לכך שהרשות, וגם התאגיד שאמור להחליפה, ייאלצו לחזר אחר הפוליטיקאים והפקידים של הרשות המבצעת כדי שיסכימו לתקצבם.


חמור לא פחות הוא המהלך חסר התקדים של שימוש בחקיקה כדי לבטל הסכמים קיבוציים עם העובדים. הסכמים אלה אסרו הדחות או פיטורים שרירותיים מטעמים שאינם מקצועיים ואיפשרו להיאבק בהם, גם בבתי-הדין לעבודה. בעקבות ביטולם הברוטלי של ההסכמים הוסרה ההגנה הזאת, והעיתונאים, שנותרו נטולי ביטחון תעסוקתי, פגיעים יותר ללחצים פוליטיים.


46 שנה חלפו מאז תחילת עבודתי בשידור הציבורי, וגם כאשר נכפו עלי עימותים קשים עם מנהליו, המשכתי לראות בו את ביתי המקצועי. אך האיום בחורבן הבית הזה אינו בעיה פרטית שלי או של עמיתי. כפי שכתבו 13 שופטי בג"ץ בפסיקתם, יש "חשיבות בקיומו של אמצעי תקשורת אשר לנגד עיניו אינטרסים ציבוריים רחבים, ולא שיקולים כלכליים בלבד". ואכן, אם זירת השידורים כולה תופקר חלילה לתאוות הבצע של בעלי הערוצים המסחריים, ספק אם יישמעו בה קולות שיתריעו על סכנת הקשר הון-שלטון-עיתון כפי שהיא נחשפת כעת שוב בפרשת זכיונות הגז, ורב החשש שאותם ערוצים אף ישתלבו בקשר המושחת והמשחית הזה. והעיקר – מדינה שהשידורים בה מבקשים רק לבדר ולענג את הציבור ולהימנע מלאתגרו ולהרגיזו, פן ייפגע הרייטינג, לא תשרוד כדמוקרטיה, ועלולה אף שלא לשרוד בכלל.

פרופ' משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה במחלקה לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית


ירושלים, 01.07.2015

פורסם באדיבות "העין השביעית"

5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול