• משה נגבי

האיתות של חיות

עודכן: 4 בספט׳ 2020


לפסיקת בג"ץ בעניין ההפגנות בפתח תקוה חשיבות ערכית מכרעת, אף על פי שאין בה שום חידוש משפטי. כבר בראשית כהונתה כשופטת שלום צעירה בירושלים קבעה לראשונה מרים נאור, שעצרת מחאה, להבדיל מתהלוכה או מצעד, איננה מצריכה רישיון, אלא אם משמיעים בה נאומים מדיניים. לפני 35 שנה כפה בג"ץ על המשטרה להתיר לחבריו של אמיל גרינצוויג ז"ל, שנרצח בהפגנת "שלום עכשיו", לשוב ולצעוד לזכרו ממרכז ירושלים למשרד ראש הממשלה, ודחה את הטענה, כי יש בכך משום סיכון מיותר.

השופטים הזכירו למשטרה, כי זכות ההפגנה היא נגזרת של חופש הביטוי, ולפיכך אין לשלול אותה אלא בנסיבות קיצוניות של "ודאות קרובה" לפגיעה קשה בשלום הציבור. תפקיד המשטרה, הבהירו אז השופט אהרן ברק ועמיתיו, איננו רק לשמור על החוק והסדר אלא גם על הזכויות הדמוקרטיות. לפיכך, היא רשאית לסרב לתת רישיון להפגנה רק אם לאחר שגייסה את מרב כוחותיה ומשאביה, אין הם מספיקים לשמירה על הביטחון. בעקבות אותו תקדים אף פירסם היועץ המשפטי אז, פרופ' יצחק זמיר, הנחיות האוסרות על מעצר מפגינים אלא במקרים נדירים ביותר.

התנהלות המשטרה בעצרות המחאה בפתח תקוה רמסה בעליל את החוק ואת תקדימי בג"ץ, ואין זה מפתיע שהשופטים הוקיעו ופסלו אותה. אך חמורה שבעתיים היתה הבלגת היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט על ההתנהלות המשטרתית הבלתי חוקתית הזאת, ובייחוד הגיבוי שנתן למעצרי השווא השרירותיים של מארגני העצרות ומוביליהן. בכך הוא מעל בחובתו להגן הן על שלטון החוק והן על זכויות האדם והאזרח. טוב וחשוב הדבר, שעתירת התנועה למען איכות השלטון איפשרה לבג"ץ לעשות זאת במקומו, וחשפה את רפיסותו המקצועית והערכית של היועץ.

ואולם, עיקר חשיבותו של פסק הדין היא באיתות הברור של בג"ץ, בראשות נשיאתו החדשה אסתר חיות, שלמרות מסע השיסוי והדה־לגיטימציה המתנהל נגדו, והאיומים מצד שרת המשפטים לקצץ בסמכויותיו, הוא לא יאפשר לשלטון לבזות את החוק ואת פסיקותיו. איתות נחוש דומה אותתה זה לא כבר הנשיאה הפורשת נאור, כאשר אסרה על השתתפות נציג של בית המשפט באירוע ה"ממלכתי" לציון יובל למפעל ההתנחלות בגוש עציון ובשטחים בכלל. ואמנם, גם מפעל ההתנחלויות, כמו יחס המשטרה למפגינים בפתח תקוה, נגוע בביזוי בוטה של החוק ושל תקדימי בג"ץ.

כבר בספטמבר 1967 הבהיר היועץ המשפטי של משרד החוץ, ד"ר תיאודור מירון (לימים שופט בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה ביוגוסלביה), ש"התיישבות אזרחית בשטחים המוחזקים סותרת הוראה מפורשת של אמנת ז'נבה הרביעית". כעבור 12 שנים, בתקדים הידוע של "אלון מורה", הבהיר בג"ץ, שהתנחלות־קבע אזרחית (להבדיל מהיאחזות ביטחונית זמנית, שנובעת מצרכים צבאיים דחופים) על קרקעות פלסטיניות פסולה. ממשלות ישראל לדורותיהן ביזו את הפסיקה הזאת, ואיפשרו ואף יזמו הקמת התנחלויות רבות על קרקע שהופקעה מפלסטינים ללא כל צידוק ביטחוני, או באמתלות ביטחוניות כוזבות. עתירות נגד מקצת ההתנחלויות הללו תלויות ועומדות גם היום בבג"ץ. היה זה בלתי נסבל אילו בית המשפט היה עוצם את עיניו לנוכח הזלזול הזה בפסיקותיו, ומשתתף ב"הצדעה ממלכתית" לאחראים לו.

כאשר הכריע השופט משה לנדוי בפרשת אלון מורה, הוא ידע היטב, שפסיקתו תחשוף אותו ואת עמיתיו להכפשות פוליטיות, ואף תוביל אותם להתנגשות חזיתית עם הממשלה. אך הוא ראה לנכון להדגיש, שהחשש מהתנגשות כזאת אסור לו שיגרום לבית המשפט לוותר על אכיפת החוק על השלטון, וכך כתב בפסק הדין: "רב החשש שבית המשפט ייראה כאילו נטש את המקום הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי, ושהחלטתו תתקבל על ידי חלק מהציבור בתשואות, ועל ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. הציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד, ובית המשפט עלול להיפגע במעמדו הראוי, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזו חובתנו כשופטים".

כעת מאותתות נאור וחיות שגם שופטי הבג"ץ שבהנהגתן — כמו השופטים שהנהיג בשעתו משה לנדוי — נחושים למצות את חובתם השיפוטית לאכוף את ערכי שלטון החוק על צמרת השלטון, אפילו במחיר ירידה לזירה הציבורית וחשיפה להתנכלויות פוליטיות שיסכנו את מעמדם. האיתות המעודד הזה נחוץ וקריטי כעת במיוחד, משום שהנשיאה חיות ועמיתיה הם שיידרשו כנראה להכריע אם ומתי ייאלץ ראש הממשלה לפרוש על רקע חקירות השחיתות נגדו.

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".




6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול