• משה נגבי

האגדה על חופש העיתונות

עודכן: 4 בספט׳ 2020

אין לעיתונאי הגנה מול המו"ל שרשאי לכפות עליו מה לכתוב


לפני כחמש שנים קיבלה האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה החלטה עקרונית, המשקפת מהפכה קונצפטואלית בהתייחסות לערך חופש העיתונות והדרכים להגנתו. החלטה מס' 1003 מיום 1.7.93 הכירה בכך שכדי להבטיח את שוק הדעות החופשי ואת זכות הציבור לדעת, אין די בהגנת חירותה של העיתונות מול השלטון, אלא יש להגן גם על חירות העיתונאי היחיד מול בעלי העיתון. ובלשון ההחלטה: "בנוסף להבטחת חופש המדיה, חיוני להגן אף על החופש בתוך המדיה, ולחסום לחצים פנימיים; (…) בתוך כלי התקשורת, המו"לים והעיתונאים חייבים לשמור על דו-קיום, תוך הכרה בכך שהכיבוד הלגיטימי של האוריינטציה של המו"ל והבעלים מוגבל על-ידי החובה המוחלטת לדיווח אמין של חדשות והבעה אתית של דעות; כל זה חיוני על מנת לכבד את זכותם הבסיסית של האזרחים למידע; לפיכך עלינו לשריין את הערובות לחופש הביטוי של העיתונאי".


הרשעתו הפלילית של מו"ל "מעריב", והטיפול התקשורתי בה ובספיחיה בעיתונות בכלל, חידדה מאוד את הרלבנטיות של ההחלטה הזאת של מועצת אירופה למציאות התקשורתית בישראל. היא הוכיחה שגם אצלנו תקף כנראה במידה מדאיגה מכתמו השנון של המסאי האמריקאי איי. ג'יי לייבליין, שעל-פיו "חופש העיתונות שייך ושמור לבעליה בלבד". היא לימדה שגם אצלנו לא תהיה תקומה לחופש העיתנוות, לאתיקה העיתונאית ולאינטרס הציבורי בזרימה חופשית של מידע ודעות שאותו הם נועדו לשרת - אם לא יובטח גם חופש העיתונאי כלפי מעסיקיו.


נשמעה ביקורת נוקבת ומבוססת על כך שעיתונאים נתנו את ידם ואת שמם המקצועי לסיקור מעוות של הפרשיות הפליליות שנחקרו בשני העיתונים הגדולים בהתאם לאינטרסים של המעסיק-המו"ל; הוטחה בעיתונאים אף ההאשמה הכבדה כי "שתקו שתיקת כבשים" לנוכח עוולות אותו מעסיק-מו"ל. רוב המבקרים התעלמו מכך שהמצב החוקי הקיים לא רק שאיננו מספק הגנה כלשהי לעיתונאי שינהג אחרת, אלא להפך - מכיר בזכותו של הבעלים להכתיב לעיתונאים מה יכתבו ומה לא יכתבו, ולקפח את פרנסתם אם יתקוממו נגד הנחיותיו.


לית מאן דפליג, שחופש העיתונאי והאתיקה שלו תלויים קודם כול ביושר וביושרה שלו עצמו. שום הגנה חוקית לא תמנע מעיתונאי חנף ומושחת לשתף פעולה בהונאת הקוראים כדי לרצות את מעסיקו. אך בל נשלה עצמנו או נתחסד; אפילו העיתונאי ההגון והמצפוני והערכי ביותר זקוק להגנת החוק ובתי-המשפט, כדי שיהיה לו סיכוי להתמודד עם לחצי המו"ל; ממש כשם שהוא זקוק להגנתם כדי שיהיה לו סיכוי כלשהו להתמודד עם לחצי השלטון.


יושר ויושרה לא רק שהם מחייבים את העיתונאי שניחן בהם לדאוג לדמוקרטיה, לאתיקה, לזכות הציבור לדעת, לאחריותו המקצועית וכו'; יושר ויושרה מחייבים אותו אף לדאוג לרווחת משפחתו. שום עיתונאי - ובוודאי דווקא ההגון, המצפוני והערכי ביותר - לא ימהר להתנכר לאחריותו כלפי אלה שסמוכים על שולחנו. למרבה הצער, הדין הקיים בתחום יחסי העבודה מאפשר לכאורה למו"ל לשבור את מטה לחמם של העיתונאי ומשפחתו אם הלה לא יציית להנחיותיו מה (לא) לפרסם.


בתי-המשפט שלנו, שמילאו תפקיד כה מרשים ומכריע בהגנה על חופש העיתונות כלפי השלטון, לא רק שלא עשו זאת לגבי חופש העיתונאי כלפי המו"ל - הם חיבלו בעליל בחופש הזה. הן בית-הדין הארצי לעבודה (בניגוד לדעת השופטת אלישבע ברק), הן בג"ץ (בניגוד לדעת הנשיא דאז, השופט מאיר שמגר) הכירו בזכות המו"ל לצנזר את הכותבים בעיתונו. יתרה מזאת: בית-הדין הארצי לעבודה קבע  כי "רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים, רשאי בעלי עיתון לקבוע את הקו של עיתונו ואיננו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות"; והעיקר: "רשאי בעלים של עיתון להטיל על עיתונאי המועסק אצלו (…) לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה".


חופש העיתונאי חלש וחשוף במיוחד אצלנו גם בגלל הריכוזיות הגבוהה (ללא אח ורע בעולם הדמוקרטי) של השליטה בכלי התקשורת המסחריים, הכתובים והאלקטרוניים כאחד. לעיתונאי שיתקומם נגד המו"ל שלו - וכאמור, על-פי הדין הקיים - עלול לקפח משום כך את פרנסתו: אין הרבה מעסיקים פוטנציאלים אחרים. סביר לחשוש שתיחסם בפניו אופציית הפרנסה בשורה ארוכה של כלי תקשורת נוספים הנתונים לשליטתו המלאה או החלקית של אותו מו"ל. למעשה, קיימים רק עוד שני מו"לים אחרים שיכולים לספק לו עבודה. לעתים קרובות יתברר שגם המעסיק האלטרנטיבי איננו מתלהב להעסיק עיתונאי שאינו מתחשב בהנחיותיו.


תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ביקש להתמודד עם הבעיה בכך שהטיל גם על המו"ל את כללי הדיווח ההוגן. ואולם כבר הוכח שהמו"לים אינם מתרשמים במיוחד מהתקנון - בהעדר סנקציה חוקית. כך, למשל, קבע התקנון כבר לפני יותר משנתיים שעל המו"לים מוטלת חובת שקיפות של מכלול האינטרסים העסקיים שלהם, וכי עליהם לפרסם אינטרסים אלה אחת לשנה. מו"ל "מעריב" ממילא היה חייב בכך מכוח החוק, בשל היותו חברה הנסחרת בבורסה, אך שני המו"לים הגדולים האחרים פשוט התעלמו מהתקנון.


נראה אפוא שהדרך היחידה לספק ערובות מינימליות להגנת חופש העיתונאי היא דרך החקיקה בכנסת. כך גרסה גם "ועדת צדוק" לרפורמה בחוקי העיתונות, שהגישה את הדו"ח שלה בספטמבר אשתקד. בצד ההמלצות לחקיקה שתנסה לצמצם את הריכוזיות בשוק העיתונות, חקיקה שתאפשר "נטרול" מו"ל שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, וחקיקה שתאפשר לכפות על כל המו"לים ליישם את חובת השקיפות, היא גם המליצה על שינוי מהותי בתחום דיני העבודה. הוועדה קראה לחקיקה שתקבע שכל הסכם עבודה בעיתונות (אישי או קיבוצי) יפורש ככולל סעיף האוסר מתן הוראה לעיתונאי להפר את כללי האתיקה. כל עיתונאי (לרבות עורך), שיתפטר או יפוטר על רקע הפרת הסעיף הזה, יהיה זכאי לפיצויים עונשיים גבוהים במיוחד מהמו"ל.


למרבה הצער, המלצה זו, כיתר המלצות ועדת צדוק, טרם תורגמה לשפת החקיקה המחייבת. תמוה ומאכזב שהעיתונאים - שבחופש ובעצמאות התפקודית שלהם מדובר - לא ניצבו בחזית המאבק ליישום ההמלצות. ובעצם זה לא מוזר. הרי יש פה מלכוד: העדר ההגנה החוקית על חירות העיתונאים מול המו"ל הוא שמונע מהם אולי גם לתבוע בעיתוניהם חקיקה שתגביל את המו"ל ותעניק להם את ההגנה הזאת. בנסיבות המלכוד הזה, ודאי שמחובתה הראשונה במעלה של מועצת העיתונות להיאבק על יישום ההמלצות ועיגונן בחוק.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "מעריב" ושל קול-ישראל והיה חבר בוועדת צדוק


ירושלים 01.08.1998

פורסם באדיבות "העין השביעית"

10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול