דיקטטורה בשידור הציבורי

הדיונים בכנסת בהצעת החוק לסגירת רשות השידור, מאששים את החששות שהפוליטיזציה בגוף שעתיד להיבנות על חורבותיה תהיה חמורה אף יותר מזו שחווינו ברשות הקיימת. מתברר שהשרים יאיר לפידוגלעד ארדן, שהבטיחו להקים "חומה סינית" בין הפוליטיקאים לשידור הציבורי, אינם מתכוונים בשום אופן לוותר על השפעתם בו, ובעיקר על זכות וטו מוחלטת על תקצובו ועל איוש הדירקטוריון שלו.

גרוע מכך: בתקופת המעבר שבין אישור החוק (אולי, כתקוות השרים, כבר בחודש הקרוב) ועד להקמתו של הגוף החדש, אם בכלל יוקם, יופקר השידור הציבורי בישראל לשליטת דיקטטורה של פקיד ממשלתי. בתקופת המעבר הזאת (שגם על פי המתווה האופטימי בחוק עשויה להימשך שנה ויותר), ירוכזו הן סמכויות מנכ"ל רשות השידור והן סמכויות הדירקטוריון בידי אדם אחד ויחיד — "המפרק" — והוא יקבע באורח בלעדי וסופי מה ישודר ומה לא ישודר בערוץ 1 וברשתות "קול ישראל". "המפרק" גם יקבע אלו תוכניות ישרדו ואלו יתבטלו, ומי יערוך ויגיש את התוכניות; וכמו כל דיקטטור, "המפרק" גם יהיה חסין מפני כל תביעה או ערעור משפטי.

על פי הצעת החוק המקורית, היה המפרק אמור להתמנות רק בתום תקופת המעבר, ולאחר שרשות השידור תחדל משידוריה ותוחלף בידי הגוף החדש. אלא שמתברר שללפיד וארדן אצה הדרך; אין להם סבלנות להתאפק עד שרשות השידור תנפח את נשמתה ועיתונאיה יישלחו הביתה, והם מבקשים לרמוס כבר כעת ברגל גסה את עצמאותה.

אכן, כבר היו וישנם מנהלים ברשות השידור שניסו להתנהל באורח דיקטטורי גם לפני עידן "המפרק", אך החוק הגביל את סמכותם, ועיתונאים נחושים יכלו אפוא לעתור בהצלחה נגד תכתיביהם. כאשר מנהלים בערוץ הראשון אסרו לראיין מנהיגים פלסטינים מהשטחים או פעילי ימין קיצוני, וכאשר מנהלים ב"קול ישראל" ציוו על ביטול תוכניות מנימוקים פוליטיים, איפשר החוק לבית המשפט לבטל את גזירותיהם ולהגן על חופש השידור הציבורי ועצמאותו. ואילו דיקטטורת "המפרק" תסיג את השידור הציבורי 50 שנה ויותר אחורנית, לימים החשוכים שבהם פקיד ממשלתי היה יכול להכתיב את תכני השידורים ואת זהות המרואיינים. בהבדל משמעותי אחד: אפילו בימי דוד בן־גוריון נהנו השדרנים, כיתר עובדי המגזר הציבורי, מהגנת הסכמים קיבוציים מפני פיטורים שרירותיים, ואילו החוק של ארדן־לפיד שולל מהם כידוע לא רק את עצמאותם אלא גם את הביטחון התעסוקתי.

"המפרק" שישלוט — אולי חלילה כבר מהחודש הבא — בשידור הציבורי, לא יהיה בעל ידע או רקע עיתונאי, וממילא קשה להאמין שיהיה מחויב לערכים עיתונאיים. כפי שכבר פורסם, הוא מתכוון להיעזר במשימתו לא בעיתונאים בכירים, אלא במשרד עורכי דין מהתחום הכלכלי־המסחרי. זה כשלעצמו משקף את העיוורון הנורא שמאפיין את רפורמת ארדן־לפיד בכללותה: היא מתייחסת לשידור הציבורי כאל עסק כלכלי שרמת תפקודו אמורה להימדד על פי שיקולים כלכליים. זהו עיוות חמור, משום ששידור ציבורי איננו אמור — מעצם הגדרתו — להיות מודרך על ידי שיקולים כאלה. להפך — תכלית קיומו היא לשדר דווקא דעות לא־פופולריות, מידע עוכר־שלווה ומשדרי תרבות ואמנות אשר יש חשש שתחנות המסחריות יימנעו מלשדרם משום שאינם עתירי רייטינג.

כמובן, אין עוד דמוקרטיה בעולם שהשידור הציבורי שלה מופקר — ולו לתקופה קצרה — לשליטה של דיקטטור שלסמכויותיו אין סייגים חוקיים או ערכיים. זה יהיה עוד כתם, גדול ומכוער במיוחד, וגם מיותר לחלוטין, בספר החוקים של ישראל. אפילו תקציב יח"צנות של מאות אלפי שקלים, כפי שכבר ביקש וקיבל השר ארדן להסברת מהלכיו, לא יצליח למחותו.

ירושלים, 01.07.14

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".