• משה נגבי

בשם הביטחון

עודכן: 4 בספט׳ 2020

ההחמצה וההפקרה התקשורתית בפרשת אולמרט האחרונה



התקשורת, שגינתה רובה ככולה – ובצדק רב – את טיפולה האגרסיבי של הפרקליטות בחשדות הבטחוניים-כביכול כלפי האסיר אהוד אולמרט ואת הפשיטה המשטרתית על מחשבי ידיעות-ספרים, חדלה לעסוק בפרשה ובהשלכותיה מרגע שיצא לחופשי. בכך מעלה בחובתה להוקיע עיוות קשה ומסוכן בחקיקה שלנו, שממשיך לפגוע אנושות בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת. זה מעורר את הרושם העגום שהעיתונות שלנו מתעניינת יותר בהגנה על הפוליטיקאי המושחת הבכיר ביותר בתולדות המדינה מאשר בהגנה על החירויות הבסיסיות של הציבור ושלה עצמה.


אין לי שמץ של אהדה כלפי אהוד אולמרט. לדעתי שופטיו נהגו בו בסלחנות מופלגת, אולי אפילו מופקרת. עונש של 27 חודשי מאסר (ובניכוי השליש, 16 חודשים בלבד) על שוחד, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט גם יחד אינו מרתיע דיו, וריבוי פרשיות השחיתות בצמרת, שאנחנו נחשפים אליהן חדשות לבקרים, הוא לכאורה עדות ברורה לכך.

אפשר אפוא להבין את תסכולה של הפרקליטות לנוכח קולת עונשו של אולמרט, ולהזדהות עם חרדתה מפני המסר הערכי המשחית שעלול לנבוע ממנו. ואולם, התסכול והחרדה הללו אינם יכולים בשום אופן להצדיק את נסיונה המקומם להטביע במצחו אות קין של פושע בטחוני. טענתה שהעברת כתב היד של ספרו למו"ל היתה "סיכון קיצוני לבטחוננו" היא עלבון לאינטליגנציה, ובצדק נדחתה על-ידי ועדת השחרורים. והרי איש אינו חושב ברצינות כי היה חשש כלשהו שמלה מכתב היד של אולמרט תראה אור ללא ביקורת הצנזורה ואישורה.


מתעורר הרושם העגום שהעיתונות שלנו מתעניינת יותר בהגנה על הפוליטיקאי המושחת הבכיר ביותר בתולדות המדינה מאשר בהגנה על החירויות הבסיסיות של הציבור, ושלה עצמה


אך העיתונות החמיצה, ובגדול, כאשר התמקדה בהתנהלותה הכוחנית והשרירותית של הפרקליטות כלפי אולמרט, ולא הוקיעה את החקיקה הדרקונית שאיפשרה לה את ההתעמרות הזאת, תוך נשיאת שם הביטחון לשווא. כוונתי לפרק "הסודות הרשמיים" בחוק העונשין, המאפשר להטיל עד 15 שנות מאסר על מי שמעביר לזולתו מידע מסווג, או כל מידע שהוא על תוכן דיוני הקבינט. זאת, גם אם העברת המידע נעשתה ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה, ולא היתה בפועל שום פגיעה כזאת, ואף אם המידע מוגש לביקורתה של הצנזורה הצבאית. אותה חקיקה גם מאפשרת לגזור עד שבע שנות מאסר על כל מי שרושם או מחזיק ברשותו מידע כזה, גם אם לא התכוון להזיק לביטחון, ואף לא הזיק לו.


אולמרט כמובן איננו הראשון שנופל קורבן לניצול כוחני ולא מרוסן בחקיקה הזאת. הנפגעים ממנה עד כה היו בעיקר העיתונאים החוקרים בתחום הבטחוני ומקורותיהם, וממילא גם זכותו של הציבור לדעת על עוולות, מחדלים ושחיתויות בתחום הקריטי הזה. ברור שעיתונאי לא יכול לדעת וליידע על חשד לשוחד במערכת הביטחון, למשל בפרשת הצוללות, בלי שמקור בטחוני יעביר לו מידע מסווג, ובלי לרשום ולהחזיק ברשותו את המידע האמור. ואולם, כדי להעביר, לרשום ולהחזיק את המידע נדרשים הן עיתונאי והן המקור שלו להסתכן בהליכים פליליים, בהוקעתם הפומבית והמבזה כפושעים בטחוניים ואף בישיבה ממושכת בכלא. כאמור, הגשת החומר לצנזורה, ואפילו קבלת אישורה לפירסומו, אינן מחסנות את העיתונאי ואת המקור מכל התוצאות הקשות הללו.


גם תרומה מוכחת לביטחון איננה מקנה חסינות מפני פגיעתה האנושה של החקיקה האמורה. תת-אלוף יצחק ("יצה") יעקב, לשעבר המדען הראשי של מערכת הביטחון, נעצר, הואשם, הורשע ונכלא למשך יותר משנה על שמסר מידע לעיתונאי "ידיעות אחרונות" ד"ר רונן ברגמן. זאת, למרות שהתנה את פרסום המידע בהגשתו לצנזורה, וכך אמנם נעשה.


הפרשן הבטחוני של "הארץ", ד"ר ראובן פדהצור ז"ל, נאלץ לעבור חקירות פליליות מתישות ומבזות על עבירות בטחוניות כביכול והורחק משירותו במילואים כטייס בחיל האוויר משום שפירסם (באישור הצנזורה!) תחקירים על הליקויים בתפקוד טילי ה"פטריוט" שהציבה כאן ארצות-הברית במלחמת המפרץ הראשונה. וכזכור, עיתונאי "הארץ" אורי בלאו נידון לחצי שנת מאסר (שריצה בעבודות שירות) על החזקת המסמכים המסווגים שמסרה לו ענת קם, וזאת למרות שלא פירסם מתוכם דבר אלא לאחר אישור הצנזורה.


היה מקום לצפות ולקוות שהעיתונות תמנף את התרעומת הקשה שספגה התנהלותה המופרכת והשרירותית של הפרקליטות בעניינו של אולמרט לדרישה לתקן את פרק "הסודות הרשמיים" בחוק כך שלא יהיה ניתן עוד להפליל את מי שפועלים כדי לחשוף ולפרסם מידע בתחום הבטחוני אם ברור שהם אינם מזיקים ואף אינם מתכוונים להזיק לביטחון, ואף מקבלים עליהם לקיים את דרישות הצנזורה הצבאית. ח"כ זהבה גלאון ניסחה והציעה בשעתה תיקון כזה בעקבות ההליכים הפליליים נגד אורי בלאו, אך לא הצליחה לעורר עניין ציבורי ותקשורתי, ולפיכך נמנעה מלהעלות אותו להצבעה.


מתברר שהתקשורת אדישה לזכויותיה ולחירותה, ובכך מפקירה את העיתונאים החוקרים ומקורותיהם להתעמרותו ולשרירות לבו של השלטון. בסופו של דבר יש בכך גם הפקרת הביטחון. כפי שלמדנו שוב בתיק הצוללות, זיהום בגוף בטחוני מסוכן לנו יותר מבכל מערכת שלטונית אחרת, ולכן חיוני שבעתיים שייחשף לאור השמש, שהוא, כמאמר הקלישאה, חומר החיטוי המשובח ביותר.


כפי שהתריע בג"ץ, "דווקא משום אופיים הקיומי של ענייני הביטחון חשוב שהציבור יהא מודע לבעיות השונות, באופן שיוכל להגיע להחלטות נבונות. דווקא בשל ההשלכות שיש להחלטות בעלות אופי בטחוני על חיי האומה מן הראוי הוא לפתוח את הדלת להחלפת דעות בענייני ביטחון בגלוי". האפקט המקפיא שיוצר השימוש הברוטאלי והציני בחקיקה בטחונית דרקונית כלפי עיתונאים מאיים להגיף את הדלת הזאת.


פרופ' משה נגבי הוא פרשן משפטי ברשת כאן ב' ומרצה על חופש העיתונות באוניברסיטה העברית


ירושלים, 12.07.2017

פורסם באדיבות "העין השביעית"

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול