בין בג"ץ למתנחלים - תהום מוסרית

דינם של בתי דריינוף בבית אל לא נחרץ בשבוע שעבר, וגם לא בהחלטות הקודמות שקיבל בג"ץ להורסם. הוא נגזר ונחתם כבר לפני כ–36 שנה, בדיון בעתירה שהוגשה נגד בניית הבתים הראשונים של בית אל על אדמות פרטיות של פלסטינים תושבי אל־בירה. באותו תקדים קבע בג"ץ לראשונה — בהרכב מיוחד של חמישה שופטים — כי חל איסור מוחלט על מתנחלים לבנות על קרקע פרטית שהופקעה מפלסטינים, אלא אם כן הדבר נעשה ממניעים ביטחוניים ולאחר "מחשבה ותכנון צבאי".

באותה עת האמינו עדיין שופטי בג"ץ לטענת פרקליטות המדינה, כי ההתנחלות על אדמות הפלסטינים נעשתה משיקולים ביטחוניים כנים וכי שיקולים אלה "לא היו אמתלה למטרות אחרות", ולכן התירו את המשך הבנייה של בית אל.

ואולם, כעבור כחצי שנה התפוגג האמון של בג"ץ במניע הביטחוני להתנחלויות, ולראשונה ציווה על הריסת בתים של ישראלים בשטחים. כשהתנחלות אלון מורה נבנתה על אדמות פרטיות של פלסטינים מהכפר רוג'ייב, ציווה בג"ץ על הריסת כל הבתים ועל החזרת האדמות לבעליהן. כל זאת לאחר שקבע, שהמניע המרכזי להתנחלות היה אידיאולוגי ולא ביטחוני. מתנחלי אלון מורה נאלצו לבנות שוב את בתיהם באדמות שאינן בבעלות פרטית של פלסטינים.

לא שמאלנות גרמה לבג"ץ להחליט את שהחליט. את ההרכב המיוחד והמורחב של בג"ץ, הן בפרשת בית אל והן בפרשת אלון מורה, ניהל ד"ר משה לנדוי, לימים הנשיא החמישי של בית המשפט העליון. שנים לאחר פרישתו מכס השיפוט נחשף לנדוי בראיונות ובמאמרים בעיתונות כמי שאוחז בעמדות לאומיות ימניות מובהקות ונחרצות. כך, למשל, לנדוי ביקר בחריפות לא רק את חתימת ממשלת יצחק רבין על הסכמי אוסלו, אלא גם את הסכמת ממשלת אריאל שרון ל"מפת הדרכים" של הנשיא ג'ורג' בוש, שלטענתו הפכה את ישראל ואת ראש ממשלתה ל"פודל" של האמריקאים.

הכרעת לנדוי לאסור התנחלות על קרקעות פרטיות לא נבעה אפוא מהתנגדות פוליטית לאחיזתנו בשטחים ולהתיישבות בהם, אלא מטעמים משפטיים, ובעיקר מוסריים. הנימוק המשפטי נסמך על דיני המלחמה, האוסרים לפגוע ברכוש של אוכלוסיית האויב, אלא אם כן הפגיעה חיונית לביטחון. אך נימוק זה היה, כאמור, טפל לנימוק הערכי המוסרי: יישוב ארץ ישראל הוא יעד לגיטימי, אך אסור להגשימו על ידי גזל רכושו של הזולת. גזל כזה, התריע השופט לנדוי בפסיקתו בתקדים אלון מורה, מעוות ומסלף את "קולה האותנטי של הציונות, העומדת על זכות השיבה של עם ישראל לארצו... אך מעולם לא ביקשה לנשל את תושבי הארץ, בני עמים אחרים".

השופט לנדוי לא רק נאה דרש מהמתנחלים, אלא גם נאה דרש מעצמו. הביוגרפית שלו, ד"ר מיכל שקד, חשפה לא כבר, שהוא סירב פעמיים לקבל לשימוש משפחתו בית שהיה בבעלות ערבים שנמלטו מן הארץ במלחמת העצמאות.

הצעת שרת המשפטים, להפקיע מבג"ץ את הסמכות לדון בחוקיות הבנייה בהתנחלויות, איננה חדשה. היא עלתה בימין כבר לאחר הצו להריסת הבתים באלון מורה. אלא שאז דחה אותה ראש הממשלה מנחם בגין על הסף. באותה עת כתבתי את ספרי "כבלים של צדק"; במהלך המחקר התחוור לי, שאת הדרך למעורבות בג"ץ בשטחים סלל מאיר שמגר, לימים הנשיא השביעי של בית המשפט העליון.

כבר כשהיה שמגר הפרקליט הצבאי הראשי הוא הנחה להחיל בכל שטח שבשליטת צה"ל לא רק את האמנות הבינלאומיות העוסקות בדיני המלחמה, אלא גם את עקרונות שלטון החוק והצדק הטבעי הנהוגים בישראל. אחר כך, כיועץ המשפטי לממשלה, קיבל שמגר ב–1969 את ההחלטה האסטרטגית לאפשר לפלסטינים נגישות בלתי מוגבלת לבג"ץ.

גם שמגר, לוחם אצ"ל בעברו, לא נחשד כשמאלן, ומניעי החלטתו לא היו פוליטיים, אלא ערכיים ומוסריים: רצונו למנוע אווירה מופקרת של לית דין ולית דיין בשטחים. כאשר שאלתי את השופט שמגר, אם לא חשש שבג"ץ עלול להכביד בהתערבותו על שלטוננו בשטחים בכלל ועל ההתנחלות בהם בפרט, השיב לי: "ידענו כי בג"ץ עלול שלא לקבל את עמדתנו במקרה זה או אחר, אך בכל זאת קיבלנו עלינו את סמכותו מרצון, כי זו מהותו של שלטון החוק".

מה שמפריד בין לנדוי, שמגר וממשיכי דרכם בבג"ץ לבין מתנחלים פורעי חוק איננו מחלוקת פוליטית, אלא תהום מוסרית, הפעורה בין מי שנחושים להמשיך להשמיע את "קולה האותנטי של הציונות", המתנגדת לנישול הפלסטינים מזכויותיהם, לבין מי שהוכיחו שלבם גס בזכויות הללו.

צר ומחריד להיווכח, באיזה צד ניצבת שרת המשפטים בעימות הערכי הזה. הגיבוי שנתנה למתבצרים האלימים בבתי דריינוף, ובעיקר נכונותה לפגוע בסמכות בג"ץ, וכך לשלול מהפלסטינים את ההגנה האפקטיבית היחידה על זכויותיהם, מפחידה שבעתיים לנוכח ההסלמה בטרור היהודי.

ירושלים, 02.08.15

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".