ביטול האגרה - פופוליזם מסוכן

ביטול האגרה - פופוליזם מסוכן

לפני 18 שנה קבע הרכב חריג ונדיר של 13 שופטי בג"ץ, פה אחד, כי האגרה שאזרחי ישראל משלמים למימון רשות השידור היא תנאי חיוני להבטחת אי־תלותו של השידור הציבורי בחסדי הרשות המבצעת, וממילא לחופש הביטוי במדינה. השופטים ניצבו אז לפני דילמה משפטית וערכית קשה: האם לאפשר את המשך הישרדות רשות השידור, אף על פי שהתברר להם, שגבתה במשך שש שנים תשלומי אגרה מנופחים בסך מיליוני שקלים, בלא הסמכה חוקית, או שמא לחייבה להשיב לציבור את המיליונים הללו, גם במחיר קריסתה הכלכלית?

השופטים התחבטו והתלבטו, אך הכרעתם היתה חדה וברורה: האינטרס העליון של שמירת יציבותה ובעיקר עצמאותה הכלכלית של רשות השידור אל מול השלטון מצדיק מתן הכשר רטרואקטיבי גם לגבייה בלתי חוקית של האגרה.

נשיא בית המשפט העליון אז, פרופ' אהרן ברק, נימק את ההחלטה התקדימית ב"חשיבות שבקיומו של אמצעי תקשורת ציבורי, שאינו מסחרי, ואשר לנגד עיניו אינטרסים ציבוריים רחבים, ולא שיקולים כלכליים בלבד". ברק הדגיש, כי "ביכולתה של רשות השידור לפעול כבימה ציבורית טמונה ערובה חשובה להגשמתו של חופש הביטוי, ויכולת זו מותנית בהבטחת אי־תלותה ברשות המבצעת".

החשיבות שבקיומו של אמצעי תקשורת ציבורי, שלנגד עיניו לא שיקולים כלכליים בלבד, בוודאי לא פחתה בשנים שחלפו מאז התקדים העקרוני הזה. כל הצופה בערוצים המסחריים נוכח לדעת, כיצד שיקולי רווח פוגעים תדיר בזכות הציבור לדעת. כפי שהסביר פעם איל תקשורת קנדי לעיתונאיו, זכות זו כלל איננה רלוונטית כאשר מדובר בעסק כלכלי, ו"התקשורת המסחרית איננה עסק המוכר חדשות לציבור, אלא עסק המוכר ציבור למפרסמים".

אכן, גם הלחצים והמינויים הפוליטיים שלהם חשופה רשות השידור עלולים לפגוע אנושות באיכות המידע המשודר לציבור: אך הטיעון של השרים יאיר לפיד וגלעד ארדן, כי תוכניתם לסגירתה ולביטול האגרה תביא להפחתת הלחצים הפוליטיים ולהקמת "חומה סינית" בין הפוליטיקאים לשדרנים - הוא מופרך, דמגוגי וחלול לא פחות מהטיעון, שהחוק החדש הפוטר בחורי ישיבה מגיוס עד 2017 תורם לשוויון בנטל.

האמת הפוכה: כפי שהיטיבו להבהיר 13 השופטים בפסיקתם התקדימית, מי ששואף לשידור ציבורי ולא ממשלתי צריך גם להבטיח לו מימון ציבורי ולא ממשלתי. אך התוכנית החדשה דווקא מחליפה את האגרה, שהציבור משלם, בתקציבים ממשלתיים שיעניק (או לא יעניק) האוצר. מצב שבו הישרדות השידור הציבורי תהיה תלויה לחלוטין בהקצבות שלטוניות הוא מתכון לסירוסו הפוליטי המוחלט.

אילו חפצו השרים באמת ובתמים לנתק את השידור הציבורי מהפוליטיקאים, הם לא היו פוגעים באגרה, ששיעורה - פחות משקל אחד ליום - נמוך בהרבה מהמקובל ברוב מדינות המערב, וגם לא היו מאיימים על עיתונאיו בפיטורים. הרי לא העיתונאים מינו את המנהלים ברשות השידור, אלא ממשלות ישראל לדורותיהן, ולפיכן הן הנושאות באחריות השילוחית לכישלון הניהולי ונזקיו. ודאי שלא העיתונאים הם האחראים להתערבות הפוליטית בשידורים. להיפך: הם הסובלים העיקריים מהפוליטיזציה שגרמו המינויים שביצעו השרים, והם גם היחידים שמחויבותם ונחישותם יכולות לבלום אותה.

ואולם לעיתונאים, החרדים לפרנסת משפחתם, יהיה קשה יותר - כמעט בלתי אפשרי - להתמיד במחויבות ובנחישות הללו. ההתכחשות הגסה להסכם הרפורמה שחתם עמם האוצר והאיום לסגור את מקום עבודתם, תוך כדי הצבת סימן שאלה גדול על העסקתם בעתיד, מערערים לחלוטין את ביטחונם התעסוקתי, ועיתונאי בלא ביטחון תעסוקתי חשוף ופגיע יותר ללחצים פוליטיים.

ברשות השידור יש עדיין הסכמים קיבוציים, המגינים על העיתונאים מפיטורים שרירותיים. חוק רשות השידור גם אוסר על ביטול שרירותי של תוכניות ממניעים פוליטיים, ובעבר אף נעשה בו שימוש לסכל ביטול כזה. אך סגירת רשות השידור - גם בהנחה האופטימית, שיקום לה תחליף - תסיר את ההגנה מהעיתונאים ותעניק הזדמנות פז לפוליטיקאים להיפטר בקלות משדרנים ביקורתיים ומתוכניות נשכניות. קשה להאמין שיוותרו עליה.

לא רק מי שרשות השידור היתה ועודנה ביתו המקצועי צריך להיות מודאג מכך, אלא כל מי שחרד לעתיד הדמוקרטיה בישראל. אם תצליח המזימה לחסל או לסרס את השידור הציבורי, ולהפקיר את הזירה התקשורתית לתאוות הבצע של בעלי הערוצים המסחריים - שוק הדעות החופשי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, עלול לגווע.

ירושלים, 09.03.14

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".