• משה נגבי

בג"ץ של היום

עודכן: 4 בספט׳ 2020


מעודד ביותר היה להיווכח ש–25 אלף איש, רבים מהם ודאי ירושלמים, לא רק שתומכים בשוויון ובחופש מיני, אלא אינם מפחדים מאיומיהם של קנאי דת הומופובים, וצעדו במצעד הגאווה בעיר. בה־במידה היה מביש ומחפיר להיווכח, שראש עיריית ירושלים פחד לצעוד עמם. העובדה שלפחד שלו היו כנראה סיבות פוליטיות רק הופך אותו למחפיר שבעתיים. אך מה לנו כי נלין על ניר ברקת, אם גם בית המשפט העליון הקרין פחד דומה, כשגיבה את סירובה של משטרת באר שבע להתיר את מצעד הגאווה ברחוב הראשי בעיר.

לא כך נהג בג"ץ בעבר. ב–10 בפברואר 1983 נרצח פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג מרימון שהושלך על מפגינים בירושלים. לאורך כל מסלול ההפגנה הותקפו משתתפיה בידי בריונים אלימים, והמשטרה לא הצליחה לרסנם. במלאת שלושים יום לרצח ביקשו חבריו של גרינצוויג לחזור ולהפגין במצעד לזכרו באותו מסלול בדיוק. המשטרה מיאנה להתיר את ההפגנה, בנימוק שהיא חוששת מהישנות האלימות הרצחנית.

בג"ץ פסל פה אחד את הנימוק הזה, ונענה לדרישת העותרים להפגין בתוואי המקורי — לאורך הצירים המרכזיים והסואנים ביותר בבירה. הוא הבהיר למשטרה, שחובתה להגן לא רק על החוק והסדר, אלא גם על הדמוקרטיה, ובמסגרתה על חופש ההפגנה, שיש לו "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם".



השופט אהרן ברק הסביר, ש"אין לאפשר מצב דברים שבו קהל העוין למפגינים ימנע מהם להפגין. אין לגרוע מחירותו של אדם רק בשל ההתנגדות האלימה לשימוש בחירות זו. מתפקידה של המשטרה למנוע מהקהל העוין להפריע למפגינים, ולא למנוע מהמפגינים מלקיים את זכותם. ההתחשבות בעוינות הקהל כמוה כהענקת המפתח לשימוש בזכות ההפגנה והתהלוכה בידי המתנגדים לה... אין לתת זכות וטו לאספסוף ופרס לאלימות".

ברור שסירוב המשטרה לאפשר את קיום מצעד הגאווה ברחוב הראשי של באר שבע בשל הפחד מאלימות הומופובית, סתר בעליל דברים נכוחים אלה. אך כאמור, הנורא מכל הוא, שלא רק המשטרה, אלא גם בג"ץ, בכך שגיבה את סירובה, התנכר לפסיקתו מלפני שנות־דור, והעניק הפעם זכות וטו לאספסוף.

צדק אפוא המשנה בדימוס לנשיא בית המשפט העליון, אליהו מצא, כשהתריע בראיון ל"קול ישראל" על נסיגה בנכונות בית המשפט לגונן על ערכי היסוד של הדמוקרטיה. נראה שקשה לנתק את הנסיגה הזאת מהמתקפות הפוליטיות על בג"ץ והאיומים לקצץ בסמכויותיו. מאחר שהפוליטיקאים מאשימים אותם באקטיביזם שיפוטי, השופטים מתנדבים להפגין דווקא פלגמטיות שיפוטית, גם במחיר הפקרה של ערכי שלטון החוק וזכויות האדם.

זה מזכיר תופעה מוכרת בתחום התקשורת: עיתונאים פוחדים מתוצאות העימות עם הצנזורה הפוליטית של השלטון, או צנזורה כלכלית־מסחרית של מעסיקיהם, ולכן מתנדבים לצנזר את עצמם. תמיד גרסתי שצנזורה עצמית מסוכנת לחופש העיתונות יותר מכל צנזורה חיצונית. כאשר העיתונאי מצנזר את עצמו, אין מי שייאבק או יגן על חירותו. ואולם, צנזורה עצמית של שופטים בגלל הפחד מאיומי הפוליטיקאים על מעמדם חמורה שבעתיים, כי היא פוגעת אנושות לא רק בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, אלא בזכויות ובערכים הדמוקרטיים כולם.

מתקבל הרושם, שהצנזורה העצמית הזאת של בית המשפט אף מחלחלת לדרגים נמוכים יותר של מערכת אכיפת החוק. החשש מעימות עם ראש הממשלה גורם כנראה ליועץ המשפטי לצנזר את עצמו ולהגדיר חקירה פלילית נגדו במונח המכובס "בדיקה". אותו חשש עצמו גורם כנראה למשטרה לצנזר את ההודעה על סיכום החקירה בפרשת מעונות ראש הממשלה, ולפרסמה בלי להזכיר את שמה המפורש של רעייתו.

הפחד הזה של בית המשפט ושאר רשויות האכיפה מפני איומי הצמרת הפוליטית הרסני לדמוקרטיה שלנו אף יותר מהפחד מאיומי האספסוף ההומופובי.

פורסם באדיבות עיתון "הארץ".




5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול