• משה נגבי

אלי ישי לא לבד

עודכן: 4 בספט׳ 2020

העיתונות עצמה לוקה ברבות מכותרותיה ודיווחיה על גל הפשיעה הנוכחי בהסתה, בדמוניזציה ובגזענות כלפי האפריקאים


מוקד הסיוע לעובדים זרים התלונן בפני היועץ המשפטי לממשלה על השתלחותו של השר אלי ישי בעובדים הזרים מאפריקה, ואין ספק שיש יסוד לתלונתו. טענתו המופרכת של השר כאילו "כל" העובדים הללו הם עבריינים שיש לכלוא אותם ולגרשם היא לכאורה הסתה ודמוניזציה מסוכנות.


חסינותו הפרלמנטרית של השר אינה פוטרת את היועץ המשפטי מחובתו להוקיע הסתה זו ולהעמיד את השר על חומרתה. מה עוד שהחוק קובע במפורש שהחסינות אינה חלה על התבטאות המסיתה לגזענות. ואולם למרבה הבושה והחרפה, גם העיתונות עצמה לוקה ברבות מכותרותיה ודיווחיה על גל הפשיעה הנוכחי בהסתה, בדמוניזציה ובגזענות כלפי האפריקאים.


חיוני להזכיר למנסחי הכותרות ולכתבי הפלילים כי סעיף 14 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות – שכותרתו "אפליה וגזענות" – אוסר לאזכר את שיוכו של עבריין או חשוד למגזר כלשהו, אלא אם יש לשיוך האמור קשר מובהק וברור לעבריינותו. כך למשל אם חרדי מגדף או יורק על נערה בגלל לבושה שנראה בלתי צנוע, אין מנוס מלציין בדיווח את "חרדיותו", משום שיש לה קשר ענייני למעשהו. אך אם אותו הדיווח הוא על כך ש"חרדי גנב ממרכול", אזכור כזה הוא עבירה אתית חמורה.

ברור שהכותרות "אריתריאים חשודים בתקיפה בדרום תל-אביב" ו"אפריקאי חשוד בשוד" אף הן עבירות קשות על הסעיף האמור, משום שבאזכור מוצאו האתני של העבריין יש כדי להטביע אות קין במצחם של כל בני עמו או גזעו.


כאשר הדבר נעשה בהקשר לתקיפות מיניות, העבירה חמורה ומסוכנת שבעתיים, משום שהפחד מ"הזר האפל", המאיים כביכול על תומתן של בנותינו, הוא חומר הבעירה הגזעני הקטלני ביותר. מקומם שעורכים וכתבים מזינים בניסוחיהם את חומר הבעירה הזה. לא למותר לציין כי 85% מהתקיפות המיניות לא רק שאינן מבוצעות על-ידי "זר אפל", אלא אחראים להן מכרים, קרובים או מעסיקים של הנאנסות.


האתיקה העיתונאית גם אוסרת באיסור חמור להציג באורח מכליל מגזר אתני כלשהו באוכלוסייה כ"איום על שלום הציבור". הפרת האיסור הזה אף גרמה בשעתה לשלילת פרס ישראל מעורך "מעריב" לשעבר שמואל שניצר. בשנת 1994 הכתיר שניצר את העלייה מאתיופיה "יבוא של מוות" והגדיר את העולים משם "אלפי משומדים נושאי מחלות מסוכנות". הוא כתב כי "שום ממשלה אחראית אינה מייבאת מפיצי מחלות כאלה מדעת ובכוונה תחילה". יש לציין שלמאמר קדמו דיווחים תקשורתיים שלפיהם מבין 1,200 נשאי האיידס בארץ, כ-350 הם יוצאי אתיופיה.


בית-הדין לערעורים של מועצת העיתונות הרשיע את שניצר בהסתה לגזענות וציווה על "מעריב" לפרסם את ההרשעה, ואולם כעבור שלוש שנים הוחלט להעניק לו את פרס ישראל לעיתונאות. ח"כ אדיסו מסאלה עתר נגד ההחלטה. השופטים תיאודור אור, דליה דורנר ודורית בייניש קבעו כי לנוכח כשלונו של שניצר ב"עבירה אתית חמורה", מתחייב שיקול דעת נוסף של ועדת הפרס. מאחר ששניצר סירב לדרישת הוועדה להתנצל על המאמר – נשלל ממנו פרס ישראל.


ראוי לשוב ולעיין בנימוקים שהביא אב בית-הדין לאתיקה, המשפטן והפובליציסט המנוח פרופ' זאב סגל, להרשעתו האתית של שניצר: "פרסומים כמאמר זה, אפילו נעשו בתום לב ועל-פי סברה כנה שבטובת הציבור מדובר, הינם מעבר לכוח הסיבולת של חברה דמוקרטית המכירה בכבוד האדם באשר הוא אדם [...] מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית, חמורה וקשה על רקע גזעי, חייב גם חופש הביטוי לסגת".


דברים כדורבנות, שנראה שכוחם יפה שבעתיים באשר לתיוג המפליל, הגזעני והמסוכן של האפריקאים שבקרבנו.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל


ירושלים, 20.05.2012

פורסם באדיבות "העין השביעית"

4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול