• משה נגבי

אותה מהפכה

עודכן: 4 בספט׳ 2020

מו"ל "מעריב" דורש את הזכות ששלל בג"ץ מבן-גוריון כשניסה לפטר את ישראל אלדד – לנעול בפני עובד שערי פרנסה בגלל דעותיו


הטיעון החדש שמעלה הנהלת "מעריב" להצדקת פיטוריו של העיתונאי חגי מטר מבטא הסלמה – מסוכנת וקטלנית במיוחד – בחומרת האיום הנשקף מכוחם של בעלי ההון השולטים בתקשורת על חירות העיתונאי ועצמאותו. כדי להדוף את ההאשמה שהפיטורים נובעים ממאבקו הנחוש של מטר כיו"ר ועד העובדים, טוענת כעת ההנהלה כי עילתם אינה המאבק המקצועי שהוא מוביל, אלא השקפותיו והתבטאויותיו "האנרכיסטיות", וכי הסתירה בינן לבין האידיאולוגיה של העיתון ובעליו החדשים היא שמצדיקה את סילוקו.


חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה משנת 1988 אוסר במפורש פגיעה בעובד בגלל השקפתו, אלא אם כן הדבר מתחייב מ"אופי התפקיד ומהותו". בהנהלת "מעריב" כנראה סבורים שאופי התפקיד העיתונאי ומהותו מחייבים חפיפה, או לפחות העדר סתירה, בין השקפותיו להשקפות שמקדם בעלי העיתון.


לא רק "אנרכיסטים אנטי-ציונים" ולא רק עיתונאים צריכים להיות מוטרדים מן האפשרות שבית-הדין לעבודה ישתכנע לאמץ את התיזה הזאת. אם יכיר חלילה בית-הדין בזכות לפטר עיתונאים רק משום שהשקפותיהם והתבטאויותיהם הן לצנינים בעיני מעסיקיהם, וחורגות מהקונסנזוס הציוני, עלולה להשתלט על התקשורת ועל המרחב הציבורי בישראל אותה אימה משתקת שאיפיינה את העידן המקארתיסטי בארה"ב, כאשר עיתונאים ויוצרים ידעו שכל ביטוי שלהם העלול להתפרש כשמאלני ישבור את מטה לחמה של משפחתם. עד היום נחשב העידן ההוא לאפל ולמביש ביותר בתולדות הדמוקרטיה האמריקאית.


השופטים בארה"ב לא ממש הגנו על נרדפי המקארתיזם. הפחד מפניו שיתק גם אותם. הלוואי והייתי סמוך ובטוח ששופטינו יפגינו חוסן מוסרי וערכי רב יותר בהגנה על פרנסתם של עיתונאים האוחזים, כמו חגי מטר, בהשקפות הנראות "רדיקליות".


בעבר שופטי בית-הדין לעבודה לא הפגינו חוסן כזה. להפך: בית-הדין הארצי לעבודה העניק לפני כ-20 שנה סמכות בלתי מוגבלת למו"ל ה"ג'רוזלם פוסט" לצנזר את עיתונאיו וקבע חד-וחלק כי "רשאי בעלי עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו ואיננו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות".


מאז פסק הדין התקדימי הזה, שליטתם של המו"לים בשוק המידע והדעות עולה בעוצמתה על זו של הצנזורה הצבאית. בעוד שהצנזורית הצבאית צריכה לנמק את פסילותיה ולהוכיח כי יש "סכנה ברורה ומיידית" המצדיקה אותן, יכול המו"ל לצנזר את המתפרסם בעיתונו ללא הנמקה וללא הגבלה.


הנשיא דאז של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, הביע הסתייגות מהקביעה האמורה, ואף התריע ש"אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. שוק הרעיונות עלול להפוך לשוק הרעיון הבלעדי. אין לך דבר רחוק יותר מדמוקרטיה" (בג"ץ 6218/93). למרבה הצער, דעתו של שמגר נותרה דעת מיעוט, והרוב בבית-המשפט העליון אימץ את גישת בית-הדין הארצי לעבודה והכיר גם הוא בכוחו הבלתי מוגבל של המו"ל לשלוט שלטון ללא מצרים בתוכן ובמסרים של עיתונו.


ואולם כעת נראה שמו"ל "מעריב" כבר אינו מסתפק בשלטון המוחלט הזה במידע ובדעות שעיתונאיו מפרסמים בכלי התקשורת שבבעלותו, אלא הוא מבקש גם לשלוט – בכוח האיום על פרנסתם – בהשקפות שהם מביעים במרחב הציבורי בכלל. הרי הבקשה מבית-הדין להכשיר את פיטורי חגי מטר אינה נסמכת עוד – כפי שהיה בתקדים ה"ג'רוזלם פוסט" – על דעות שהביע מטר בעיתון שבו הועסק.


כפי שהעיד גם עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד, מטר כלל לא עסק בכתיבה פובליציסטית-פוליטית ב"מעריב". פיטוריו אינם אפוא תגמול על ניסיון לשנות בכתיבתו את הקו הפוליטי של העיתון,  אלא "עונש" על השקפות שביטא בזירות ציבוריות אחרות.


הטלת "עונש" כזה פוגעת אנושות לא רק בחירות הביטוי והמצפון של חגי מטר, אלא עלולה – בגלל ההרתעה הגלומה בה – להצמית את חירותם של עיתונאים אחרים, ולא רק ב"מעריב". הללו יחששו להזדהות בפומבי, גם מחוץ למקום העבודה (למשל בדף הפייסבוק שלהם או באמצעות השתתפות בהפגנה), עם עמדות שאינן מקובלות על המו"ל, פן יבולע לפרנסתם. דווקא משום שתקדים ה"ג'רוזלם פוסט" מגביל את חופש הביטוי של העיתונאי בעיתון שבו הוא מועסק ומשעבד אותו לחלוטין להשקפות המו"ל, חיוני שבעתיים לכבד את זכותו לבטא את השקפותיו שלו, ללא מורא, מחוץ למקום העבודה. מתן הכשר משפטי לפיטורי חגי מטר יהיה בבחינת "סיכול ממוקד" של הזכות החיונית הזאת.


ב-1950 הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון על פיטורי המורה לתנ"ך ולהיסטוריה ד"ר ישראל אלדד מנימוקים המזכירים את הנימוקים לפיטורי חגי מטר מ"מעריב". בן-גוריון כתב למנכ"ל משרד החינוך שאין זה סביר להעסיק בהוראה אדם ש"מטיף להשתמש בנשק נגד מדינת ישראל". ד"ר אלדד עתר לבג"ץ, ובית-המשפט העליון ביטל את הפיטורים.


השופט שניאור-זלמן חשין קבע כי "גם אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר, ואין נועלים בפניו שערי פרנסה". כעת מבקש לעצמו מו"ל "מעריב" את הזכות ששלל אז בג"ץ מראש הממשלה ושר הביטחון – לנעול בפני עובד שערי פרנסה בגלל דעותיו ה"פסולות". להכרעה של בית-הדין לעבודה בבקשה הזאת תהיה השפעה קריטית על עתיד הדמוקרטיה שלנו, לא פחות מכפי שהיתה להכרעת בג"ץ בעתירת ד"ר אלדד.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל


ירושלים, 09.06.2013

פורסם באדיבות "העין השביעית"

5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול